פוסטים
[s3bubbleAudio bucket="mesudar" folder="nora/ראש השנה" height="" autoplay="false" playlist="show" desc download="true" preload="auto"/]
להעלות הכבוד לשורש היראה…עיקר הדבר לכבד יראי ה'…ושלום בית הוא אור (ליקו"מ סי' י"ד)
איך זוכים לשלום בית?
איך ליהנות מ"כבוד" כמו שצריך?
איך לחיות בלי תסכולים?
איך להרגיש את התענוג של יראת שמים?
למה נוסעים לראש השנה לאומן?
בימי אלול הקדושים בהם עוסקים בתורה ו' עלינו להתבונן בסוגיא של 'כבוד' כי מצד אחד ידענו שהכבוד סכנה גדולה לנפש האדם (תורה סז) וידוע השיחה של מוהרנ"ת לר' נחמן טולטשינער כי זה מסוכן יותר מתאוה וקנאה, וכך מוכיחה המציאות כי הכבוד מעבירה אנשים חכמים על דעתם ועל דעת קונם ממש, ומצד שני נצטווינו בתורה לתת כבוד לאב ואם, לתלמיד חכם, לאשתו (שיחות הר"ן רסד), והרי אם הכבוד הוא דבר כה מסוכן ונורא מדוע נצטוינו להעניק אותו דווקא למי שיקר ונכבד לנו, וכן גילה רבינו (תורה לז) כי על ידי שנותנים כבוד לבני ע"ה מאירים ומגלים פנימיות התורה שבנפשם [ויסוד לזה מהגמ' בב"מ דף פו ע"א מעשה דרבי עם בנו של ר' אלעזר בן רשב"י, ועי' בחת"ס פ' תצוה כי על ידי שאומרים לאדם "אתה חכם" בזה הוא הופך להיות חכם], ואם כן מה הוא בעצם הכבוד סכנה או דבר המאיר את פנימיות הנפש.
רבינו פותח לנו שער לחיים טובים לעסוק בהעלאת הכבוד, והיינו לחתור כל הזמן לצאת מכבוד עצמו ולהיכנס לכבוד אלוקים. ואיך נוכל לזכות לזה? על ידי ההסתכלות בפנימיות האמת של הבריאה, לגלות כי בעצם אין שום דבר בעולם כי הכל הוא רק השי"ת ולית אתר פנוי מיניה (תורה לג, ליקו"ה גביית חוב מהיתומים ג), והאדם המאושר שחי בהסתכלות כזאת על הבריאה אינו מתבלבל כשמקבל כבוד כי הוא אינו תופס שום מקום לעצמו כי הרי הבריאה כולה היא רק השי"ת לבדו [ועי' בתורה נה כשעומד בהיכל המלך הלא כל ישותו נתבטל ואין כאן אלא המלך בעצמו וכל החרפות הם בודאי דיבורי כבוד, ועי' בתורה קצד כשנותנים לו כבוד לפקיד בפני השר הרי הוא שוטה כי הלא המלך כאן].
*
אחד הטעויות היסודיות שהעולם שקוע בו הוא ההתייחסות ל"יראה", כענין של ריחוק ועונש ופחד ממישהו מאיים, אבל רבינו מגלה בהרבה מקומות מתיקות היראה, שמשמעותה שהשי"ת המלך הגדול מרוב אהבתו אותי מעניין אותו כל תנועה שלי, ועל כן ההתנהגות צריכה להיות בהתאם למצב שבו אני עומד תמיד לפני המלך [כלשון השו"ע סי' א], ואין לך ביטוי גדול יותר של אהבה מכך. ואיך זוכים לזה? על ידי ההתבוננות כי אין עוד מלבדו וכל העולם הוא רק אלוקות, וכך בכל מצב שהוא הנני קרוב להשי"ת כי לא שייך ריחוק ממנו שהרי לית אתר פנוי מיניה.
ואולי אפשר לרמוז זאת בדברי רבינו (אות ז) עיקר הדבר לכבד יראי ה', הכוונה לנקודת היראי ה' הפנימית שצפונה בלב כל אחד מישראל [כיסוד הבעש"ט על הכרוז היוצא בכל יום אל תוך נפש האדם כמובא בתולדות פ' צו ובעש"ט פ' בחוקותי], שמטבע האדם לזלזל ביראה זו המצטיירת אצלו כעבודה שאין בה נעימות, אך מי שחי בהרגשה שכל הבריאה היא רק השי"ת ואם כן היראה היא מציאות של השגחת השי"ת בכל הבריאה כולה, ואין לך הרגשה נעימה ומתוקה מזו, ואזי באמת מכבד האדם את נקודת היראה כי הוא חש בזה את התענוג של קירבת ה' ואהבתו בכל רגע. [וזה כוונת העלאת הכבוד לשרש היראה (אות ו)].
*
ומכח ההסתכלות במציאות הבורא כי אין עוד מלבדו זוכים לשלום הפרטי (אות ח) שמוהרנ"ת מבאר בזה בדברים בוערים כלפידים (ליקו"ה שוכר ה"ב ד) שהכוונה לביטול הגוף לגבי הנפש שמוכן להתבטל ולקבל שאפילו כשמתפללים על דברים גשמיים בעצם מחפשים רק את הרוחניות, וזאת היא תרופת הנפש לצאת מכל התסכולים כי כל מה שעובר עלי אני שמח ורגוע כי בעצם הכל רק ה' לבד, ומה יש לי לדאוג או להתחרט על מה שעובר עלי, הרי אין לי שום מציאות בעולם, הכל הוא רק ה' לבד ולא נשאר לי אלא לשמוח שזכיתי להיות חלק מהשי"ת אשר באהבתו אותי בחר בי מכל העמים כדי לגלות את מלכותו בזה העולם הגשמי. וככל שהאדם מרבה להתעמק במחשבה זו של "אין עוד מלבדו" חייו הופכים להיות חיי שלוה ומרגוע, חיים של אהבה ונעימות.
ועל ידי זוכים לשלום הכללי דהיינו שלימות העולמות וכפי שביאר בפרפראות לחכמה, וז"ל: אין שום דבר בעולם, רק הוא ית"ש כי כל העולמות וכל הנבראים בטלים אליו בתכלית הביטול כלא וכאין ממש, וזה בחי' שלום הכללי שלימות העולמות, רק שצריכים להמשיך ההארה מבחינת שלום הכללי הזה, כל אחד לתוך ביתו היינו לגופו ונפשו, עכ"ל.
ויש להוסיף כי על כן קורא רבינו לתפלה בלשון כוי [חלונות] בבחינת כיון פתיחין ליה בעלייתיה", ולכאורה מה בכך שלדניאל במקום תפילתו היו חלונות פתוחים, וכי בגלל פרט צדדי תהא נקראת התפלה בשם "חלונות", אלא הסוד בזה כי זה כל ענין התפלה לדעת שזה חלון להסתכל למרחוק ולראות את השמים [בחינת נשמה כלשון רבינו כאן] גם כשהוא בתוך הבית בארץ [בחינת גוף] בבחינת דנשקי ארעא ורקיעא, [ועי' מג"א סי' צ סק"ד], והיינו שגם כשהוא כאן בתוך הארציות הוא יודע שאין שום מציאות מבלעדיו ית"ש ומלכותו היא כאן בארץ בדיוק כפי שהיא בשמים ללא שינוי.
ואדרבה זה הוא עיקר כבודו שדווקא במקומות המרוחקים יתגלה כבודו (אות ה) כי נתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים ובכך מתמלאת תאוותו ית"ש, ולכאורה האדם עומד ותמה איך שייך שה' ברא עולם כזה מגושם מלא תאוות וגשמיות, הרי הכל נברא רק לכבודו כדי שיכירו אותו בגין דישתמודעון ליה (תורה מט), אלא כאשר האדם קולט שבעצם אין שום דבר בעולם חוץ מהשי"ת, הרי אין שום ריחוק ואין שום תאוה ואין שום נפילה, הלא הכל הוא רק אלוקותו ית"ש (כמבואר בתורה לג ובח"ב תורה יב איה, מהירושלמי איה אלוקיך בכרך גדול שברומי), וכל המטרה שהי"ת ברא אלו הדברים הגשמיים הנראים כריחוק ופירוד היא רק מפני שזה עיקר התענוג שלו שאנחנו נאהב אותו מתוך העולם הגשמי (לשון רבינו תורה לג) וכיסוד הגילוי של הבעל שם טוב (פרשת תרומה אות ה) על הפסוק מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים, שהשי"ת נהנה ושמח דווקא מהאבהב שלנו אליו מתוך התענוגים הגשמיים וזה עיקר כבודו ית"ש.
*
ומכאן, להבנה הפנימית בדברי רבינו (אות י) כי אור הוא שלום בית, כי בעצם צריך הסבר איך יתכן מושג של שלום בית כאשר שני בעלי דעה בריאים מתכנסים יחד בבית אחד, הרי כל אחד יש לו דעות ורצונות בפני עצמו וא"כ איך שייך שיתחברו יחד להיות כבשר אחד בדעה אחת ובלב אחד, הלא הם שני אנשים נפרדים? אלא על ידי ההסתכלות בפנימיות הבריאה שאין שום דבר חוץ ממציאותו ית"ש ואין עוד מלבדו, אם כן אין שום מקום להתבצר כל אחד בעצמו ובדעתו או להקפיד על כבודו כי כל מהותו ומציאותו נתבטל בפני מציאות השי"ת בכל הבריאה ופרטיה, כי בשורש הם נשמה אחת, וכשמתבוננים איך שכל העולם הוא רק ה' ושנינו ביחד חלק מנשמת ישראל שכלולה ובטלה לגבי השי"ת מתעוררת אהבה אמיתית ופנימית וכך שייך להשיג שלום בית, ולכן נקרא שלום בית "אור", כי "השכל נקרא אור כי אפילו במקום שהיה חושך ואפל מאיר לו השכל באור גדול" (תורה א') כי ההבדל בין חדר חשוך לחדר מואר הוא רק שהאור מגלה לראות את האמת מה יש כאן, וכך השכל מאיר לנו לדעת שאנו רואים רק את ה' בכל דבר.
ועל זה אנו נוסעים לרבינו לקבל ממנו השכל ואור החכמה החדש לשנה הבעל"ט לקבל את עול מלכותו ית"ש כי אין עוד מלבדו ובכך לזכות לשלום הכללי והפרטי בגוף ובנפש ובבית לשנה טובה ומתוקה בספר החיים הנצחיים.
אשרינו שזכינו!
תשובה למעשה הוא על ידי דיבור עם ה'
לימוד ספרים הם רק כלי הכנה בכדי שנוכל לעורר את הלב לתשובה. אך בוודאי שצריך ליישם את התשובה 'למעשה'. לא רק לרחף במחשבות של: 'היום אלול', 'צריך לעשות תשובה ולשפר את המעשים…'
כי אם המושג תשובה פירושו לשוב לה', הרי שיש כאן משהו מעשי, לעשות מול ה'. לא רק מחשבות כלפי עצמנו, יש כאן קשר דו צדדי…
כלומר, שבנוסף על אווירת ההתחזקות, בתוספת של קירבה להשי"ת, התחזקות במצוות ומעשים טובים, ותיקון המידות, יש לעשות תשובה במובן הכי פשוט, והיינו להתפייס עם ה', כשם שמתפייסים עם חבר. פשוט לדבר עם ה', לבקש ממנו שיחזיר אותנו אליו, שיחזק אותנו בלב לחיות את הקשר עמו, לבקש לו סליחה על העוונות, ולספר לו שבאמת אנחנו רוצים את קרבתו.
עצם השיחה עם ה', היא כבר פעולה של תשובה, שאנו שבים אליו, ואפילו עוד לפני שבפועל יש שינוי במידות והרגלים הלא טובים.
והאמת שהנהגה זו הנהיג לנו רביז"ל בכל ימות השנה – התבודדות! אלא שבימים אלו בהם מדברים מתשובה, והשי"ת פותח לנו כל ההזדמנויות להתקרב אליו, בוודאי ראוי לנו להתחדש בזה, ומי שכבר רגיל לכך כל השנה, יוסיף עוד כמה דקות באמצע היום לדבר עם ה', כך לא נישאר בהתעוררות הכללית, אלא נעסוק למעשה בעבודת התשובה – חידוש הקשר מול ה', כשם שמחדשים קשר עם חבר, לא רק ברעיון ובמחשבה, אלא בפועל, הולכים לדבר איתו…
זה לא קשה כל כך כמו שנדמה, צריך פשוט קצת תמימות, לשבת על כסא כמה דקות, ולדבר עם ה', כי הוא מקשיב ומאזין. בחודש אלול מתגלה, שהוא מבין ומאזין מביט ומקשיב לקול תפילתנו…
כמובן גם שיש להתחזק באמירת תהילים והתפילות של רבי נתן בליקוטי תפילות, אבל העיקר הוא השיחה האישית, לספר קצת על העבירות והרגלים הלא טובים, ולבקש שיסלח ויתן בנו את הכח להתחדש.
משמעות התשובה אינו לשוב ולהתחרט על עוון זה או אחר. תשובה פירושו, לשוב לאותו מקום אשר משם באנו. כלומר שנשוב להכיר במלך. לא רק לדעת שהוא קיים, אלא שנעורר את הלב להכיר בכבוד ה'.
להתחיל לעבוד על הכרת הלב, שנכיר שיש מלך, ועלנו לבטל את הרצון שלנו לרצונו. שנתרגל לחשוב לפני כל דבר, איך כעת ברגע זה ממש אפשר להוסיף כבוד לה'. לא רק בעשיית רצונו בפועל, אלא בעיקר בביטול פנימיות הלב לכבוד של ה'. כי עיקר הביטוי של כבוד הוא כאשר אנו מכבדים ומעריכים אותו בלב. וכמובא לעניין כיבוד אב ואם, שנוסף על עצם מעשה הכיבוד של שימוש אביו, העיקר הוא הלב וההערכה, שהיא זו שמכבדת את האב.
הכרה זו בכבוד ה' מעוררת בלב רגשות של יראה ובושה מפניו, מחשבות של: "הנה אני עומד לפני מלך" – "מלא כל הארץ כבודו". ופעמים שהיא מביאה לידי התעוררות של אהבה, או התפעלות מגדולת ה'.
וניקח לדוגמא מציאות בו אנו יושבים ביחידות לפני רב חשוב מאוד, שאז הלב מתעורר ברגשות של כבוד והערכה אליו, הרגשה שמתבטאת בכמה וכמה אופנים, הן בעשיית רצונו עד כדי מסירת נפש, אך בעיקר בעומק הלב, שמתעוררות שם רגשות של יראת כבוד מצד אחד, ומאידך רגשות של אהבה ומשיכה כלפיו.
***
זהו עיקר עבודת התשובה, שנשוב להכיר בכבוד ה'. כי אנו יודעים שהוא קיים, אך הלב רחוק מאוד מלהרגיש את הכבוד שלו, לזה צריך למול את ערלת הלב, לומר תהילים, להתחזק לכוון בפסוקי דזמרה, להכניס ללב קצת מגדולת השי"ת, וכמסופר על בעל התרומת הדשן שהיה מאריך ביותר בחודש אלול באמירת ברוך שאמר.
וכך פותח רביז"ל את התורה בה מבאר כוונות אלול "כי צריך כל אדם למעט בכבוד עצמו ולהרבות בכבוד המקום". ובתיבות אלו מקופלות כל עבודת אלול – לעבוד על הרגשי הלב לעורר אותם להעריך ולכבד את ה'.
***
ולמה באמת הלב כל כך אטום, עד כדי כך שאין אנו מבינים ומרגישים מהו כבוד ה', והוא נראה לנו כמושג רחוק שאין לנו שייכות אליו?
זה בגלל שאנו עסוקים כל הזמן במחשבות הלב והרגשים רק על עצמנו, איך להצליח להגדיל כבוד עצמנו. ואפילו המצוות והמעשים טובים שלנו מלאים פניות ומחשבות של כבוד והצלחה, לאו דווקא כבוד של פרסום, אלא סתם כך כבוד עצמי, הרגשה של הצלחה.
לכן מובן שעיקר התשובה הוא להתעורר מקודם בכלליות: "למה אני חושב כל כך על עצמי, כל היום בודק ומחשב הצלחות, כבוד וכו' – עד שאפילו המצוות מלאים פניות, והרי יש מלך בעולם, למה אני לא חושב מהכבוד שלו, לשמח אותו…"
וכשכלל זה ברור, אז אפשר להכנס לפרטי התשובה, להתחרט ולהתוודות, לקבל על עצמנו קבלות טובות, להתחזק בלימוד התורה, בקיום המצוות וכו'. אך כל זמן שלא נבין שהעיקר בתשובה הוא לחשוב מהכבוד של ה', ולא שלנו, אזי גם החרטה והקבלה על העתיד יהיו רק מחשבות לתועלת הצלחת עצמנו, לא בצורה שאנו חושבים איך חוזרים לה'…
אגרת לראש השנה
אחי היקר!
הנה אנו עומדים כבר בסמוך לימי ראש השנה, ובנוהג שבעולם ששבועות ארוכים לפני יום הכתרת המלך כל עבדי המלך ומשרתיו עומדים ומנקים את הארמון, מצחצחים כל פינה, ומארגנים את האירוע על הצד היותר טוב. ואם כן בוודאי גם למעלה, מתכוננים בימים אלו לקראת יום ההכתרה, כל העולמות ושרפי מעלה עומדים ומצפים בתשוקה גדולה שנבוא ונצעק "המלך"!
אלא שהבעל דבר כל כך מבלבל אותנו, שבעוד למעלה מתכוננים ומצפים, אנו עומדים תוהים ונבוכים, האם אנו ראויים, והאם הראש השנה שייך לנו….
יש כזו הרגשה כאילו יש כאן מעמד אדיר של הכתרת המלך, ורק מזמינים אותנו לבוא כמו שמזמינים בן דוד שלישי לחתונה מפאת נימוס, ואז הוא מגיע מחוסר נעימות, אך גם עומד בצד מחוסר שייכות.
ולכן אנו כל כך מבולבלים מה עושים בראש השנה, כי מצד אחד צריך להתנהג בכובד ראש, מאידך צריכים אנו לשמוח, איך משלבים בין שניהם יחד, לא כובד ראש ולא שמחה. ועוד כיוצא בזה,שאלות ספיקות וחששות המתעוררות להם בראש השנה.
וכל השאלות הם רק כאשר אם לא מרגיש חלק עיקרי באירוע. והדבר דומה לחתן שהולך לקראת החתונה, שאם הוא בר דעת, אין צריכים לומר ולהסביר למה צריך לשמוח בחתונה, כי הרי כל האירוע הוא רק בשבילו, ואם הוא לא כאן, אין כאן כלום. ומאידך, החתן גם ניגש לחתונה ברצינות מתוך לקיחת אחריות, כי מבין שיש כאן אירוע מאוד משמעותי שעתיד לשנות את כל חייו, ואין זו סתירה לשמחה.
כך צריכים אנו להבין, שאנו המרכז של הראש השנה, זה לא אירוע צדדי שנותנים לנו רשות להופיע שם, כי כל האירוע הוא סביבנו.
כשאומרים שה' הולך להיות מלך, הכוונה היא עלינו. ה' הולך להיות מלך על ידי שאנו נסכים לכך, ונאמר "המלך"! ונקבל עלינו קבלה להתחדש בעבודת ה'. נמצא אם כן שכל החתונה הוא רק סביבנו – 'אני לדודי ודודי לי'.
וזהו כל עבודת היום!
***
יש משל מצדיקים, לשר גדול שנתחייב תלייה, וכמנהג אותו המדינה להוציא לפועל את גזר הדין ביום הכתרת המלך. היו עושים כבוד והדר למלך, ולמען ישמעו וייראו היה המלך מעניש אז את הנידונים למוות. והשר הזה ישב בבית הסוהר והמתין לביצוע גזר הדין, ובדרך כלל כל הנידונים נמצאים לאחר ייאוש בלי שום זיק חיות על פניהם, לעומת זאת השר היה מלא חיות ושמחה, וככל שהזכירו לו את יום ההכתרה, היה גורם לו לצאת במחול ושמחה, עד שאמרו עליו שככל הנראה יצא מדעתו.
הלכו וספרו זאת למלך, השתוקק הוא מאוד לראות העניין מקרוב, הלך ושינה את בגדי מלכותו, ובא לבית הסוהר מלובש בבגדי הסוהרים. ניגש לשר והזכיר לו שבעוד מספר ימים יבוא יום ההכתרה, רק שמע זאת השר, תיכף יצא בריקוד עליז. אמר לו המלך המחופש, וכי למה אתה שמח, היודע אתה שביום זה יבוא קיצך, ואת הנידון אין להשיב.
התקרב השר אל המלך ואמר לו, אתה לעולם לא תוכל להבין את עוצם שמחת ליבי, מחמת שלא זכית להכיר את המלך מקרוב, אך אני הרי הייתי מהשרים המקורבים אליו ביותר, ואילו היית יודע כמוני בגדולת המלך, חכמתו הרבה, וטוב ליבו, איך שדואג לכל נתין אפילו הרחוק ביותר, והנה הולך ומתקרב היום בו כולם יריעו למלך ויתנו לו יקר וגדולה, וזה כל שמחתי וחיותי לרוב אהבתי אותו, ומה לי לחשוב מעתידי, אשר זהו חלקו רק של מי שלא הכיר את המלך… מה גם אולי יחון אותי לרוב רחמנותו, אך אין זה כלל במחשבתי.
כאשר שמע זאת המלך, מובן מיד, שזיכה אותו, כי על אף כל חטאיו למלכות, הרי שהוא הנתין הנאמן ביותר למלכות.
במשל נורא זה מונח סוד חודש אלול ועבודת ראש השנה. כי בוודאי שהוא יום הדין, אך עיקר הדרך לצאת זכאי בדין הוא כאשר האדם מכניס את כל כוחו ותפילתו לחשוב רק מכבוד ה', והדר גאונו ועוזו, לעורר השתוקקות בלב שיתגלה בעולם, וכאשר המלך רואה את הרצונות שלו להמליכו ולכבדו הרי הוא נותן לו עוד ועוד חיים טובים וארוכים.
כי שורש כל החטאים הוא בגאוות האדם, מה שחושב על עצמו והנאתו, ואומר 'אנא אמלוך'. שזהו פגם במלכות ה', ועל כך, השי"ת דן ושופט את הבריאה, כי מדת הדין דנה כל אחד לפי כמה שחושב יותר על יישותו ועצמיותו.
לכן בראש השנה, אין אנו מתעסקים כמעט בעניין יום הדין, אלא מרכזים את המחשבות בכבוד המלך. לא כהערמה לצאת זכאי בדין, אלא מעוררים את מה שיש לנו כבר בלב, התקשרות פנימי להשי"ת. אמנם שכחנו מזה במשך כל ימות השנה, עכשיו יום המלוכה, הוא הזמן לעורר זאת, ולהוציא זאת בפה, לומר להשי"ת, אני לא חושב מעצמי, אני רק רוצה, שיהיה לך 'כביכול' טוב, שתכלית מעשיך שבראת את העולם, יבוא למטרתו, שימליכו ויכירו אותך.
חזק ואמץ
כתיבה וחתימה טובה בספרן של צדיקים אמיתיים
