פוסטים
זה הדבר אשר צוה ה' (במדבר ל, ב) ופירש"י, הנביאים נתנבאו בכה אמר ה', מוסף עליהם משה שנתנבא בלשון זה הדבר.
רביה"ק מבאר (בלקו"מ סי' ה) את עניין שבח זה שנשתבח בו משה רבינו ע"פ מאמר חז"ל (יבמות מט:) כל הנביאים נסתכלו באספקלריא שאינה מאירה, משה רבינו נסתכל באספקלריא המאירה, כך שנבואתו היא באופן שאינו רוצה בשכר המצוות, אלא רוצה במצוה בעצמה, שהוא משמח כל כך בעשיתה, עד שממאס בכל מין שכר, נמצא שעולם הבא שלו בהמצוה בעצמה. וזה בחינת נביא, הינו שלום שכר, בבחינת: "זה הדבר", בבחינת אספקלריא המאירה, כמו אדם הרואה דבר מקרוב בראיה יפה וברה, כמו כן הוא נהנה מהמצוה בעצמה, ושכרו נגד עיניו.
ומבאר כי כיון שזוכה לשמחת המצוות באופן זה שאינו חפץ בשכר עולם הבא אלא במצווה עצמה, הרי בכך הוא זוכה, לידע בין קודם גזר דין לבין אחר גזר דין, וכך יכול להתפלל תמיד על העולם ולחיות באופן של בשבילי נברא העולם.
וביאור העניין באופן השייך לאנשים בערכנו, מתבאר כמה פעמים בלקוטי הלכות, כי הנה יסוד תורת הצדיקים היא כי כל אדם צריך לזכור תמיד כי 'כל העולם לא נברא אלא בשבילי', כלומר, אני תכלית הבריאה, ונשלחתי כדי לתקן את העולם במלכות שד-י, השי"ת בחר בי לעשות לו נחת רוח, נתן לי נשמה שהיא חלק אלוק ממעל, ושלח אותי לשליחות ברורה ומוגדרת, לעשות נחת רוח לה' לפי המצוות שיזמין לי.
הזוכה לזכרון זה אין לו שום דבר שימנע אותו מעבודת ה' או יגרום לו חלישות הדעת ורפיון ידיים, שכן הוא יודע שכעת המלך שלחו באופן פרטי ומיוחד כדי לעשות עבודה מסוימת, ולשם כך אף יצר את כל מה שסביבו, באופן שיתאים לשליחותו זו, פעמים באופן של יחודא עילאה בתורה ותפילה ומעשים טובים, ופעמים באופן של 'יחודא תתאה' – דברים פשוטים שאנו עושים (כמבואר בלקו"מ סי' יא ועוד).
אך עיקר נפילת האדם הוא כששוכח ש'בשבילי נברא העולם', הוא מרגיש מיותר בעולם, ואז ממילא מגיע היצה"ר עם כל הרוח שטות שבו, עם חלישות הדעת והעגמת נפש, מכל הסובב אותו מבעלי לשוה"ר וטרדות היום יום, וכך שוכח את התפקיד שלו.
ובאמת שכל הדברים האלו באים בשביל נסיון, שאדם יתנער מזה, ויידע כמה הוא נצרך, כמה הוא פועל בכל מחשבה דיבור ומעשה שלו (כמבואר שם בהמשך המאמר על מחלוקת שבין הצדיקים ובלקו"ה הל' תפילין ד), אך אנו שוכחים מזה, נופלים לריקנות וייאוש, ומאבדים את השמחה.
והעצה לזה הוא להלביש את התפילה והעבודה בדבר אחר, שכן עיקר התפילה היא דבקות גמורה בהשי"ת ויחוד כל העולמות (כמבואר בלקו"מ ח"ב סי' פד) אך אנו מלבישים אותה תפילה בשבח בהודאה ובבקשה כמו שתיקנו חז"ל, אם אינו יכול להתפלל בדבקות ובכוונה כראוי יתפלל ברוגע כמונה מעות.
וכך הוא גם במעשה המצוות, עיקר המצוות הם דבקות גמורה בהשי"ת בלא היסח הדעת לרגע, ופשוט שעל האדם לנהוג באופן זה שלא יפסוק פומיה מגירסה בתורה ותפילה ומעשים טובים, אך מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו, לכן עליו לראות בכל רע האם כעת הוא יכול לעבוד את השי"ת בתורה ותפילה או בדברים אחרים, אם כעת הוא יכול ללמוד בעיון עמוק ובריכוז מוחלט או שכעת עליו להרפות ללמוד באופן קל יותר, לומר תהילים וכדו', איש איש כהכרת תכונות נפשו ומהלכה באותה העת.
אך צרת הנפש היא שהאדם אינו יודע מתי להרפות ומתי להוסיף ולהתאמץ, ונפילות האדם הם מכך שהוא מנסה ללכת בגדולות ממנו, הוא רוצה ומנסה להתפלל יותר מכפי יכלתו וכשהוא לא מצליח הוא נופל ומתייאש עד כי הוא מבן כי כנראה העולם לא נברא בשבילו שהרי הוא לא יכול הביאו את התכלית ומשכך הוא מתייאש לגמרי כידוע, כמו שמוהרנ"ת מאריך בלי שיעור.
את העצה לכך מבאר ריבנו כי היא תלויה בקבלתנו את נבואת משה רבינו 'זה הדבר אשר צוה ה", שהוא אספקלריא המאירה, כלומר, משה רבינו השיג את התורה ואת דבר ה' כמו שהוא, והוא גילה לנו: זה שבת, זה ציצית, זה תפילין, זה כשרות, ממש כך.
רבינו מבאר זאת לעניין עבודת ה', כי העיקר של כל מצוה הוא השמחה, אני יודע שהשי"ת יש לו נחת ממני, אני רואה איך הצדיקים מקיימים כל מצוה, ואני מבין איך שנעשה עם זה דברים גדולים ונשגבים – הם מעלים השכינה, ופועלים תיקונים וכו', וממילא אני מבין שגם מהמצוה שלי נהיה משהו. וא"כ אני מלא שמחה, רוקד ומלא חיות, עד שאם שואלים אותי מה אני רוצה – אני רוצה עוד מצוה, לעשות עוד נחת רוח כזה להשי"ת.
זה הבחינה של משה רבינו, שרואה באספקלריא המאירה, הוא רואה את הדבר בעצמו, לא כמו שאר הנביאים שרואים הדבר מרחוק. וזה למעשה עיקר כח של האדם לבא לקיום התורה. כי אם התורה הוא רק דבר רחוק, אומרים לאדם: תתאפק – תקבל עולם הבא, תאכל בקדושה – תקבל שכר, זה קשה, כי הוא רעב 'עכשיו', והיצר הרע מציע הכל 'עכשיו', ואתה רק מציע עולם הבא בעוד שבעים שנה, עד אז כבר אעשה תשובה… אך אם התענוג הוא ג"כ 'עכשיו', אם אתאפק יהיה לי מח יותר נקי, אוכל להתפלל במתיקות יותר, כבר יש כח. וגם אם אדם כבר נכשל, תעשה מיד תשובה, תמשיך הלאה, העיקר אל תאבד את התענוג שיכול להיות לך עכשיו וכל רגע.
בין המצרים
בימים אלו 'ממעטים בשמחה', אין הכוונה למעט בשמחה עצמה, אלא עיקר הכוונה היא שממעטים בשמחה של הוללות, ואפי' הוללות דקה, כי כל השנה אנו בשמחה לא אמתית, שמחה של אחד שהרוויח משהו, או קיבל קצת כבוד, או משהו טעים, וכל אופן של שמחה חיצונית, שמחה שאינה נובעת משמחת המצוות, שמחה זו הייתה בזמן שביהמ"ק קיים, המח היה נקי, שכן עולה מכפרת על הרהור הלב וכמו שדרשו חז"ל על הפסוק צדק ילין בה, עד שבית המקדש נקרא 'משוש כל הארץ'.
לכן בימים אלו בהם אנו עוסקים בזכרון חורבן ביהמ"ק ומצפים לבניינו, כעת צוו חז"ל למעט בסיבות חיצוניות אלו למעט בשמיעות כלי זמר נישואין ריקודים ומחולות שהשמחה שבנו לא תבוא מסיבות חיצוניות אלו אלא נוכל לחזור לשמחה אמיתית, ששמחתנו היא רק בהשי"ת. וממילא "המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בשמחתה" (תענית ל, ב). הוא זוכה לקבל את השמחה האמתית.
לשם כך אנו צריכים לזכור שאנו צריכים בית המקדש, לשבת ולבכות על זה, רבינו אומר (לקו"מ תניינא סימן ס"ז) שכל אחד צריך לחשוב שבגללו נחרב בית המקדש, לכן תיקנו חז"ל לבכות בחצות לילה, וכן בבין המצרים בחצות היום, שכל זה בכי ואבל שמנקה את הלב, כל הצער יוצא החוצה, ונשארים נקיים ומשוחררים. כמו שמוהרנ"ת אמר שאינו יכול לקרר עצמו, כי אם בתיקון חצות ובבין המצרים. יש כזה צער בעולם, והלב מלא מזה, ועי"ז זה יוצא החוצה. ואז זוכים לבניין בית המקדש הפרטי והכללי, ויכול לבוא לשמחה זו, כמאמר חז"ל "המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בשמחתה", בישועת הכלל והפרט אכי"ר.
וודאי שעיקר היהדות הוא להחיות את הלב תמיד באמונה שלימה, שהשי"ת נמצא בכל מקום, ומשגיח על כל פרט ועל כל מקרה שנעשה בעולם. וח"ו מלחשוב, כאילו השי"ת נטש אותנו בעת החורבן.
על זה בדיוק אנו מתאבלים, כי אנו יודעים את האמת, בקיאים בדיבורי אמונה. אך למעשה אין לנו את הדרך והעצה איך לתפוס את האמונה לתוך מציאות החיים.
זוהי מציאות הגלות. על אף שבוודאי השי"ת נמצא עמנו בכל מקום, לנו אין את הזכות להכניס את אורו הגדול לתוך מוחנו וליבנו הקצרים, המלובשים בגוף מגושם, המלא ביישות ואנכיות.
ובאמת, יש להבין, כיצד יתכן שבית המקדש יכל להכיל את גדולתו העצומה של השי"ת, הן אפילו "שמי השמים לא יכלכלוך"? אלא שהשי"ת מחמת אהבתו את ישראל, צמצם את עצמו בכמה לבושים, והסתיר גדולתו, וכך השרה שכינתו בבית המקדש, בכדי שנוכל, אנו, להכיר ולהשיג אותו ית', כפי מיעוט השגתינו.
ומשחטאו עם ישראל. קרע השי"ת כביכול את לבושו, והתגלתה גדולתו. וממילא, נחרב בית המקדש. ולא שח"ו נסתלק הוא מעמנו, אלא הסתלקו מאתנו הדרכים והלבושים, איך להכיר את ה', באמת, בעומק לבינו. (עיין בליקוטי מוהר"ן סי' רי"ט).
לכן אנו כל כך מסובכים ומבוהלים, ואין לנו עצה איך לחיות למעשה עם השי"ת, לקום בבוקר עם חיות, הנה השי"ת מחכה לי, ללמוד תורה בדביקות, בזכרון שכל דיבור הוא אלקות. להתפלל מתוך התעוררות וחמימות הלב בתשוקה עצומה להתייחד עם השי"ת. לאכול בדביקות המחשבה, באור אלקותו ית"ש שמחיה את האוכל, לזכור ההשגחה פרטית, וממילא לברך בכוונה. להיות חזק בתבערת הלב, בתשוקה, אחר הברית שלנו עם השי"ת, מתוך מיאוס ושיקוץ כל תשוקה אחרת. להיות מלאי שמחה, חיות וסיפוק מעצם הקרבה שלנו להשי"ת, ולעבור את כל הנסיונות והדאגות בבטחון ואמונה.
ולמה אין לנו הכח לחיות כך, הרי אנו יודעים מהאמת, שהשי"ת ברא את העולם, והוא מחדש בכל עת את הבריאה, והכל מאיתו ית'? אלא, שידיעות אלו הן כריבוי אור אצלנו, אין לנו כלים בנפשינו הגשמית להבין את משמעות דיבורי האמונה שאנו יודעים, ולדעת איך לחיות, למעשה, עם ידיעות אלו.
ועל כן, נתייגעו הצדיקים הק' לגלות בספריהם הק' תורות ושיחות, שהן דרכים, צמצומים ולבושים להשגת אור ה', כדי שנוכל להכניס במוחנו תמיד את מציאותו ית', לפי מצבנו.
תורת הצדיקים איננה רק רעיונות של אמונה, פתגמים ואמרות נאות, כדוגמת: 'מלא כל הארץ כבודו', 'אין שום יאוש בעולם', 'תהיה בשמחה'. אלא, ממש לבושים של השי"ת, דרכם, כביכול, מתלבש אור ה', להצטמצם בתוך מוחנו וליבנו. ולכן, צריך ללמוד הרבה ספרי צדיקים, לקחת מאמר או שיחה ולהכניסו היטב למח, לחשוב מזה, להתפלל על זה, עד שתצטמצם אצלו הבנה והשקפה נכונה לראות דרכה את המצב שלו, איך להסתכל בעיניים אמיתיות על חשיבות המצווה וכדו'. כך שהאמונה תהיה אצלו מעשית. כל הבנה בדברי הצדיק היא בחינת בנין בית המקדש, כלומר, שאורו הגדול של השי"ת, קיבל אצלו לבוש וצמצום.
אך הוא כלל גדול, שרביז"ל השאיר בצוואתו, כי כל ענינו הק' והשגת תורותיו הק', תלויים בהרבה חיפוש ובקשה, כי מאחר שעדיין החורבן באבו, והשי"ת כביכול קרע לבושו, לכן, אין לנו עדיין הכלים הנכונים לקבל דבריהם, אלא, על ידי הרבה געגועים ודרישה להשיג קצת את אור ה'.
ועל זה אנו אבלים, ואומרים קינות, ומרבים בשיחה לפני השי"ת, מספרים לו את הגעגועים שיש לנו אליו ית', בכדי לעורר אצלו את האהבה והרצון, להתלבש ולהצטמצם מחדש בתוך בית המקדש הפרטי שלנו.
שנזכה לשמוע בתוך לבנו, מחדש, את מה ששמענו בעת קבלת התורה, כאשר השי"ת צמצם עצמו בהכנעה גדולה לבקש מאתנו, שנבחר בו ונמליכו עלינו, "מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה" – 'שואל מעמך', בכזו הכנעה ושפלות, כאדם השואל ומבקש דבר מחברו. והבטיח לנו כמה הבטחות כדי שנרצה להיות העם שלו, אני צריך אתכם… "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" (עיי"ש עוד בליקו"מ).
ועל כן מובן שעיקר הבכיה היא על הסתלקות אורו של הצדיק מאתנו. (ליקוטי מוהר"ן תנינא סי' ס"ז) כי כאשר יאיר בליבנו אורו הגדול, יהיו לנו עיניים אחרות, איך להסתכל על הבריאה, לראות, כי באמת השי"ת נמצא אתנו, ממש, ובזה נתחזק תמיד, גם באבלות. אלא, שאנו רוצים שיתלבש אצלנו בלבושים וכלים, לפי כוחותינו והשגתנו, שיצטמצם להראות לנו קרבתו.
וזה תלוי בהכנעה שלנו אליו. כי כשאדם מקטין עצמו, אז השי"ת גם כן מקטין את עצמו כביכול. ולכן נתעורר בימים אלו לדבר עם השי"ת, לגלות לו את פנימיות הרצון שיש לנו בלב, בדיבורי געגועים אליו, עם כמה אנחות, ובזה נזכה לראות בבניינה, שגם הוא יקטין עצמו כביכול וישרה שכינתו עלינו, ונראהו עין בעין.
א] משום מה ישנה תפיסה בעולם, כאילו צריך להיות בדרגא גדולה בשביל להתאבל על החורבן, אך ההיפך הוא הנכון, כי המציאות היא, שכולם כבר ממילא מתאבלים, כל בני העולם, חיים באבל ובתלונות, טרוניות על החיים שלהם, צער ועגמת נפש וכו'. אלא הטעות היא שהם בוכים לעצמם, לא יודעים שאפשר להפנות את האבילות כלפי השי"ת, להתאבל ולקונן לפניו, לא לבכות סתם ללא תועלת.
האבל הוא לא הוראה שאומרים לו תתכנס לעצמך ותבכה. אלא הוא סוג של עת רצון מיוחד שמתעורר בימים אלו, בהם אפשר לפעול גאולה, אם מאמינים שהשכינה יושבת עמנו יחד על כסא האבלים, ואנו בוכים אליו…
וכמו בשעה שיש צער ומלחמות וכו', יש שמנסים לעורר לערוך עצרות תפילה ואמירת תהילים וכדו', על ידי שמתארים את גודל הצרה בו אנו נמצאים. אבל בפועל זה כמעט לא פועל להזיז את האדם לשפר מעשיו ולהתעורר לתפילה, שהרי הוא כבר יודע מעצמו את גודל הצרה, אין מה לעורר ולתאר זאת, אדרבא, המציאות רק שוברת אותו, ואינו יודע מה אפשר לתרום למערכה.
הדרך הטובה לעורר לתפילה ולתשובה, היא רק על ידי שמכניסים באדם אמונה, איך כל תפילה פועלת, ואיך כל פרק תהילים עולה למעלה לרצון להציל עוד נפש מישראל וכו', וזה מצמצם ונותן כלי לאדם להתמודד מול הצרה הגדולה, כאשר יודע מה הוא יכול לעשות למעשה.
כמו כן בענין הגלות, אין מה להוסיף בתיאורי הצער שעובר על ישראל בגלות ברוחניות ובגשמיות.
הדרך לעורר את ענין בין המצרים, הוא על ידי שנתעורר להבין מה קורה בשמים כשיהודי מתאבל. כי כל מציאות הגלות הוא, שיש צער גדול לשכינה שאין מחפשים אותה, וזה מה שגורם כאן למטה צער ר"ל, אבל כשיהודי מרים עיניים, מבקש על בנין בית המקדש, מתאבל על השכינה, על עם ישראל וכו', תיכף ומיד מתמתקים הדינים, השכינה רואה שרוצים אותה, וכביכול מפסיקה לבכות, ומשפיעה ישועות שגם אנו נפסיק לבכות…
יש לחזק את האמונה, שכל אנחה שיהודי מתאנח על הגלות, פועל למעלה, מעורר רחמים גדולים, ומקרב את השכינה אליו. זה לא סתם שאומרים לו תבכה, כמו שבוכים על מת, שהוא בכיה ללא תקווה ואפשרות לתקן את המצב…
ב] אך גם לאחר שמתעוררים להבין איך האבילות מעוררת עת רצון למעלה, עדיין עיקר הסיבה שאין התעוררות הלב להתאבל על החורבן הוא לא מחמת שלא מרגישים את החסר, אלא מחמת הייאוש, שלא מאמינים שבאמת הולך להיות גאולה שלמה, והולך להיות מציאות חיים אחרת לגמרי.
נמצא אם כן, שבכדי לעורר את הלב להתאבל על החורבן, הוא לא רק בקריאת סיפורי החורבן, אלא בעיקר על ידי התעוררות התקווה, על ידי לימוד מדרשים וחז"ל על הגאולה העתידה לבוא, על ידי לימוד ספרי חסידות שמבארים מה המשמעות הפנימית של הגאולה, ואיך הוא שייך לכל אחד.
והעיקר מכל הלימוד הוא האמונה שכל מה שאנו לומדים יכול לקרות בכל יום – 'ואף על פי שיתמהמה עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא…'. ואף אם נדמה לפי כל הסיכויים וההגיון הבריא שאנו רחוקים מכל זה, הרי כבר אמרו חז"ל שמשיח בא בהיסח הדעת, וכמו שר' נתן אמר, שאדם יסובב ראשו ופתאום יראה את המשיח, ברגע הכי לא מוכן…
ג] סיבה נוספת לקושי להתעורר להתאבל הוא, שגם אחרי שאדם כבר מאמין בגאולה, ויוצא מהיאוש, ומתחיל להרגיש את צער הגלות של עם ישראל בכלליות ובפרטיות, עדיין הוא לא מוצא כלים איך להכיל את הצער, ואינו יודע מה לעשות עם תחושת האבל למעשה, לכן מנסה להסיח דעת ולהיות כבר אחרי ג' השבועות.
כדאי לצמצם למעשה זמן מועט במשך היום לשבת ולהתמקד באבל, וכך יהיה קל יותר להזדהות עם האבל, ולא רק להסתובב בתשעת הימים מתוך תחושה כללית שהם ימי דין, וצריך להתאבל, ואסור להתרחץ וכו' בלי לדעת מה לעשות עם זה בפועל…
האריז"ל תיקן להתאבל בבין המצרים כחצי שעה בצהרי היום. אפשר על ידי אמירת תיקון חצות, ואפשר על ידי שיחה עם השי"ת, פשוט, להתאבל על המצב, לאו דווקא בצורה של תפילה ובקשה, גם אל חובה לבכות בדמעות וכו', אלא בפשטות, לספר לה' על המצב של קושי הגלות
ד] יש לזכור מה שרביז"ל דיבר עמנו הרבה, שעיקר האבל על הבית המקדש, על החורבן הפרטי, על הריחוק מהשי"ת. ועל כך שיש תרופות אצל הצדיקים, ולמה אני נמצא במצב כזה שהכל נעלם ממני, בלי להרגיש אורם…
וכאמור, כל האבלות הכללית והפרטית, מתוך אמונה שכל מילה כזו, פועל משהו למעלה, זה לא סתם….
כל יהודי מאמין מבין שחייו תלויים על הסליחה והכפרה, הצורך במחילת עוונות חיוני והכרחי להצלחה בעוה"ז ולנטילת חלק לעוה"ב. בליבו יודע כל אדם את מרת נפשו, זוכר היטב במה נכשל ופגם, ובודאי חפץ ומשתוקק מאוד לזכות לתשובה, לפרוק מעליו את עול העוונות, ולהסיר את המסכים המונעים בעד נפשו מלבוא אל שלימותה.
כאשר היה בית המקדש קיים היתה לנו הדרך להסיר מעלינו את עול העוונות ולהטהר מכל רבב, קדושת המקדש רוממה את נפשנו אל תיקונה. במקום זה נפלו המחיצות המפסיקות בינינו לבורא העולם, שם באנו בקול רינה ותודה לשיר ולזמר בעשרה מיני נגינה על פדות נפשנו ותיקונה.
אכן, על זה אנו מתאבלים בימים אלו על שבעוונותינו המרובים חרב בית המקדש מרכז חיינו, ואבדה מאיתנו הדרך להשגת סליחה וכפרה. מבכים אנו על אובדן תיקון הנפש, ועל עשרה מיני נגינה שבטלו ועל עבודות בית המקדש שנגנזו.
לאור דברי רבינו ז"ל (לקו"ת סי' ח') נוכל להבין איך גם היום יש דרך לכפר על בני ישראל ולהביא לתיקון נפשם, בכח המטה עוז של הצדיקים שהוא ענין קנאותיה דפנחס. רבינו מגלה איך נזכה לקבל את 'קול המוכיח הראוי', המושרש בעשרה מיני נגינה שיתגלו לעתיד לבא, שפע של תוכחה והתעוררות המביאה לידי חיות והצלחה. שם מקדים רבינו להראות מה גורם החטא. כשאין דרך לכפר ולתקן, הדעת בקטנות והאדם מתבלבל ומאבד את הכח לעמוד כמחיצה נגד התאוות. במצב שכזה קשה מאד להתפלל, עד שגם מעט תפילתו היא בטענות ודין ולא ברחמים ותחנונים. ומגודל הקטרוג יכולה הסט"א לבלוע תפילתו, כשם שבלעה כבר הרבה חלקי טוב, ובכך נעצר סדר עליית הניצוצין למעלה. משום כך אין האדם מסוגל לקבל שום תוכחה ומוסר כראוי, כל ענין שובר את נפשו, מעורר בו זכרונות קשים ומבאיש את ריחו, בכך נפסק השפע מהעולמות התלויים בו.
כל מי שנכנס מעט לתפילה בכונה להתמדה בלימוד ולזכרון האמונה, יודע היטב כמה מונעת קטנות הדעת מעבודות אלה. המדמה מצייר לאדם כאילו אינו יכול לעשות כלום, ממש כלום, מרוב כבידות וקטנות. מחיצות המח וחומות הנפש הפרוצים אינן יכולים לעמוד בפני פיתויי המדמה ובלבול הדעת. זהו חורבן הנפש ושורש ההתרחקות מתורה ועבודה. איך שייך להתגבר על קטנות שכזו, זוהי הרי תוצאה של חטא כאשר אין כפרה. אוי לנו על חורבן הבית וביטול העבודה, איך נמצא חיים בגלותינו.
***
באמת גם היום שייך להמשיך כפרה וסליחה, לבטל קטנות ומדמה, לחדש כוחן של נשמות ישראל ועליית הנחת רוח. כשם שיציאת מצרים היתה ע"י מטה משה רבינו ע"ה, גם היום יש דרך להמשיך את כחו של הצדיק השלם בכל דור. זהו ענינו של פנחס ומטה עוזו. כל אחד מישראל יש בכחו להתעורר כפנחס לקנאות להשם ולבטל את עוצם התגברות הסט"א. כי זכותם וכוחם של הצדיקים השלימים גדול ועצום, ובכח עבודתם השלימה במסירת נפש ותפילה בבחינת דין, מתעוררים הרחמים ומתבטלים הגזירות והדינים. המשכת הכח הזה היא שורש הכפרה והסליחה לבני ישראל.
זוהי הדרך בה נוכל גם היום למצוא כפרה ולהתגבר על קטנות ומדמה, כאשר נזכה לעורר את פעולת המטה עוז ע"י שנתגבר לשבר המניעות ולהכלל בהקיבוץ הקדוש הבאים בראש השנה להכלל במטה עוז כח רבינו ז"ל שמכניס נפשינו לעבודת התפילה, דהיינו שכאשר קשה מאד לכוון בתפילה נתגבר בכל אופן לומר כל דיבור בכח ועוז ובפשיטות, וגם כאשר קשה לעסוק בהתבודדות נתגבר בשארית כוחותינו לפרש שיחתינו על מה שעובר עלינו. ונתחזק לקרוא קריאת שמע בכוונה ובכח גדול. ונתגבר בכל הכחות כנגד משיכות הטבע והתאוות. וכאשר נתגבר גם בכל עוז כנגד כל ענין תוכחה שעלול להחליש דעתינו ולשבור את רוחינו, ונעמוד בגבורה ועוז להמשיך לנפשנו את קולו של המוכיח הראוי המעורר ומחזק בתוכחתו את הנפש בריח נעים וטוב שנמשך מעשרה מיני נגינה. בכח עשרה מיני נגינה ניתן גם היום להמשיך מוחין ולרומם הדעת מהקטנות והמדמה. (לבקשת רבים, נזכיר בקצרה את אמיתות ענינם של עשרה מיני נגינה כפי המובן מהזה"ק. עיקר סדר המשכת החסד והמוחין בכל יום הוא בקריאת שמע. וכנודע ששפע החסד והמוחין הנמשך מלמעלה הוא כפי מה שמקדימים להעלות אתערותא דלתתא בעוז. ענין זה מכונה עשרה מיני נגינה משום שיש בכלליות ארבעה שלבים בעבודת הצדיקים. שיר מרובע הוא מה שיש לזכות להעלות עוז האמונה, שיר משולש הם המידות, המוחין והרצון שהם שיר כפול ופשוט, אלו הם עשרת מיני נגינה. ומכיון שכל סדר המשכת המוחין והחסד הוא לפי האתערותא דלתתא, והרי בעוה"ר חסר לנו העוז להתעורר כראוי, לכך לא יתגלה השפע הזה בשלימות רק לעתיד לבא, אז יתגלה אור הדעת ובהירות האמונה. ואע"פ שנמצא אור זה בקריאת שמע ובשפע כמה מצות כמבואר בדברי מוהרנ"ת בכ"מ, הרי מחמת שחסר מה שחסר יש קטנות והתגברות המדמה, ורק ע"י ענין המטה עוז שייך לזכות למה שמוכרח לזכות, לקול המוכיח הראוי) בכך נזכה לעורר את כחו ועוזו של הצדיק, לעשות פלילות ופלאות גדולות לשבר ראשי תנינים ולכפר על בני ישראל, עד שהסט"א תוכרח להחזיר כל מה שבלעה, וימשך בלב כל אחד אמונה בהירה, וכח לנטוש את המדמה והקטנות. ובעיננו נראה אור של אמונה שהעולם מתחדש בכל רגע מאין ליש ברצונו ית', כך נוכל לקבל תוכחה כראוי להתעורר בעבודת ה' בחשק וחיות, ואזי נזכה להכנס אל העבודה העיקרית לברר המדמה ולמצוא את השי"ת בכל דבר, ולא לטעת בתעתועי הדמיון והשכחה.
זהו כחו הגדול והנורא של הצדיק השלם, שגם היום כאשר מתעורר מטה עוזו נמשכת כפרה על בני ישראל, להנצל מקטנות ולמצוא חיים גם בגלות.
בימי בין המצרים האלה מבכים אנו את אובדן עבודת המקדש ואת העלמת אורו של הצדיק, צועקים אנו על עוצם הקשיים המונעים מאיתנו להכלל במטה עוז כפרת נפשינו, על זאת נמאן להתנחם עד אשר נזכה לראות בבנין הבית ובהתגלות כח מטה עוזם של הצדיקים.
הנה מיסודי האמונה הוא להאמין שהשי"ת ברא את העולם אך ורק בשביל ישראל, שהם ימליכו אותו ויעשו לו דירה בתחתונים ויהיה לו על מי להשרות שכינתו, על ידי שהם יאמינו בו ויקיימו המצוות ויעסקו בתורה ותפילה וכו', ואף כל אחד מישראל לא נברא אלא למטרה זו ועליו להאמין זאת על עצמו, שכל זמן שהוא חי, הרי זה אך ורק משום שהשי"ת רוצה שהוא דייקא ימליך אותו, בתוך כל מצבי חייו, וכל הכח לעמוד בבחירה הוא כפי כמה שמשיג זאת שכל מציאות השראת השכינה בעולם תלוי בו, כי אין השראת השכינה ללא עם ישראל, והוא בעצמו חלק מעם ישראל שיש בכוחו לגלות חלק מהשכינה.
על פי זה נמצא שלא ייתכן שהשי"ת יעזוב את ישראל לעולם וכמו שכתוב 'כי לא יטוש ה' את עמו ונחלתו לא יעזוב', ואף אם האדם נפל למקומות מטונפים ביותר לא יעזוב אותו ה', כיון שכל הבריאה עומדת על עם ישראל, וכשאין עם ישראל אין התגלות השכינה וממילא כבר אין צריך לבריאה.
והוא מה שמובא בספה"ק שכל אחד מישראל הוא חלק מהשכינה, ובכל מעשה שלו הוא מייחד קוב"ה ושכינתיה, כי קודשא בריך הוא הכוונה להשם יתברך, ושכינתיה מכונה כל יהודי הנוהג על פי התורה, כי שכינה פירושה השראה, היינו שהקדוש ברוך הוא שוכן ושורה כביכול עם כל יהודי המקיים רצונו באמת כפי שגילה בתורתו הק', וכשיהודי עושה מצווה במעשה או בדיבור של תורה ותפילה או במחשבה שחושב מאמונה ויראה ואהבה הרי שבזה הוא ממשיך אור השי"ת שישרה עליו ובזה הוא נכלל בשכינה הק', וכשישראל חוטאים הרי בזה מסלקים השראת שכינתו – כלומר שאין נתגלה אורו של השי"ת, ומזה נגרם ר"ל חורבן בית המקדש.
חורבן בית המקדש
בזמן שבית המקדש היה קיים אזי היה ייחוד תמידי, כי השכינה היה שורה על עם ישראל והיו רואים החיבור בין העולמות העליונים לתחתונים, ואיך כל קרבן עולה לנחת למעלה, וכל ישראל היו עולים ג' פעמים בשנה לראות פני האדון ה', וכל מי שהיה חוטא היה מביא קרבן ומתחדש.
אך כיון שחרב בית מקדשינו נאבד מאיתנו אור ההשגחה העליונה ואין רואים מציאות השראת אור ה' עלינו, עד שכמעט ונשתכחה אור התורה הק' כלומר החיות והאור שיש בקיום המצוות, כי כל החשק לעבודת ה' הוא כשאדם מאמין ומרגיש השראת השי"ת ששורה עליו בעת קיום המצווה (וזה עניין שכחת התורה אחר חורבן ביהמ"ק כמבואר באריכות בדרכי נועם – לכו חזו, עיי"ש).
צעקת איכה?!
מוהרנ"ת מבאר (הל' גיטין ג, כה ועוד) כי כפי שבארנו לעיל שכל מציאות הבריאה היא רק בשביל ישראל, ממילא מובן שהשי"ת באמת לא עזב את ישראל, והוא הולך איתנו בכל מקום בגלות, וכמובא על זה הרבה פסוקים, וכך לא איבדו התקווה שלהם לחזור לארץ ישראל כי הבינו שהוא רק תיקון שצריכים לעבור שייעלם מהם ההתגלות של אור השכינה, אבל באמת השכינה כן איתם ולא עזבם והוא רק בהסתרה (שזה עניין מראה יחזקאל כמבואר בזוה"ק שמות ב:).
ואמונה זו שהשי"ת איתנו בגלות הוא הכח שיש לעם ישראל להתאבל על החורבן קרוב לאלפיים שנה לאחר החורבן, מה שאומות העולם אינם יכולים להבין זאת איך שייך להתאבל כל כך הרבה זמן על בניין שנחרב ונשרף, והרי גזירה על המת שישתכח מהלב, כי האמת שאין מתאבלים על העבר, כי העבר אין, אלא הבכייה על ההווה, כי יש בנו האמונה שאור הבית המקדש נמצא וקיים אצלנו ממש, אלא שהוא נעלם מאיתנו, וכיון שכך הרי איך אפשר לשכוח מזה, כי אין כאן מת כלל.
ואדרבא ככל שמתארך הגלות גובר הבכי והזעקה, כי ככל שאדם מבין שהאור לידו ממש רק שאינו יכול לנגוע בו, הרי יוצא זעקה נוראה מעומק ליבו 'איכה ישבה בדד' כלומר איך ייתכן שאני לבד ללא התגלות אור השי"ת בו בזמן שהאמת הוא שה' כאן אצלי, וככל שמתחזק באמונה זו שהאמת הוא שהש"י נמצא אצלו ממש והוא אוהב אותו ואינו מניח אותו ומשגיח עליו כל עת, כך פורץ יותר ויותר הזעקה מעומק ליבו 'איה מקום כבודו' – היכן אתה? הרי בוודאי אתה נמצא איתי, ולמה אם כן תשכחנו, ולמה תקשיח ליבנו מיראתך שלא נוכל לראות אותך, ולמה ידמה לנו שעזבת אותנו.
והכל תלוי בחוזק האמונה, כי אזי הוא זעקה של תקווה, זעקה הפורצת מתוך לב מלא נחמה, ואדרבא מי שאינו זועק זהו מחמת שנתייאש ופג ליבו מלהאמין שיוכל אי פעם לראות ולטעום את אור האמונה – אור הייחוד שמתגלה בביהמ"ק.
וזהו סדר הקינות של תשעה באב ומגילת איכה, כי אין זה תפילה סדורה שמבקשים ומתחננים כשאר תפילות ובקשות אלא הוא קינה וזעקה – 'איכה'?! – זעקה מעומק הלב שמבינים האחיזת עיניים שעוונותינו גרמו לנו לדמות כאילו אין השראת השכינה, וכמעט שנפלנו מיהדותינו ואין החשק והחיות בקיום התורה.
וזהו מה שאמרו חז"ל 'כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בבנינה' ואמרו זאת בלשון הווה 'זוכה ורואה' ולא אמרו 'יזכה ויראה', כי אבילות זו בעצמה היא הקירבה הגדולה ביותר שיש להשי"ת, מה שזועק מתוך אמונה וודאית שבוודאי יש כאן אלקות, והיכן זה נעלם ממנו?!
בזכות צעקה ודרישה זו יזכנו השי"ת לראות בבנין ירושלים במהרה בימינו אכי"ר.
נערך ע"פ שיעור ע"ד השומע
