הנה הבורא ית"ש שהוא לבדו הוא ואין בלתו, עלה ברצונו לברוא אדם, נשמה בתוך גוף השפל והגשמי, בתוך עולם נמוך עב ומגושם, ומשם יעלה נחת ותענוג גדול להש"י. ובשביל זה האציל וברא ויצר ועשה עולמות נוראים עד אין קץ ושיעור, בהשתלשלות וצמצומים רבים עד אין מספר, מקום פנוי ושבירת הכלים וכו', אצילות בריאה וכו', מלאכים ושרפים וכו' עד העשייה השפל הזה, שמחמת הכלים השבורים נעשה יישות המעורב טוב ורע, ומסתיר על מציאות אמיתת האמונה שבאמת השי"ת נמצא בכל ואין עוד מלבדו. ובארץ הזאת שלח את האדם הכלול מכל העולמות אבי"ע והמלאכים וכו', שיתחזק להאמין בהשי"ת בתוך ההסתרה ויברר את הניצוצין והחלקים המעורבים טו"ר, ועי"ז יגלה ויגדיל כבוד שמו ית'.
ובאמת יסוד מאמר זה הוא לבאר קושית העולם מפני מה אין נותנים לאדם פרנסתו תיכף מן השמים מיד כשמבקש, וצריך לסיבות רבות וכו'. ומבארו רביה"ק בשורשו בביאור עמוק מאוד, משום שצריך להמתין לראות המלך כשהוא ביפיו ובגדלותו וכו' שזהו ע"י בחי' אמרי שפר שנעשים מבירורי עוה"ז וכו', ושעיקר המלכות ע"י ענוה, ושעי"ז זוכים לראות את עטרת המלך ביום חתונתו וכו', ויש להבין בס"ד כיצד דבר זה שייך ממש לכל אחד ואחד.
כי הנה קושיה זו אינה רק על עניין הפרנסה, אלא סובבת הולכת על כל קשיי עוה"ז וטירדותיו, ובפרט להמחפשים וחפצים בקרבת האמת אשר אין למנות הרפתקי דעדו עלייהו בסיבות שונות כל אחד לפי ענינו הוא, מה עניין יש בזה, ומדוע כך הוא סדר הבריאה שילך לאדם שלא כסדר, ומה טעם יש בו?.
כי באמת שורש ההסתרה בזה העולם הוא מנפילת שכינת עוזנו, בסוד מעוט הירח, ומאנין תבירין וכו', ובחר השי"ת בבניו אהוביו, עם קרובו, להקים המלכות מנפילתה, לסעדה ולהשיב את נפשה בשבעה משיבי טעם, להאירה בתוספת הארה, לברר כל אחד הניצוצין השייכים לו לפי שורש נשמתו, להמליך עליו את השי"ת בכל מעשיו דיבוריו ומחשבותיו, ולמצוא את השכל בכל דבר, ובאמת עיקר הבירור שצריך האדם, הוא בנפשו, היינו להאמין באמונה שלימה שכל העובר עליו הכל הוא מאיתו ית', ועל אף שהוא שלא כסדר, באמת יש בזה סוד גדול וכו' בסוד חוה וכו' וכמבואר בדבה"ק (ליקו"א סי' פ"ב), ובוודאי כל מה שבא אצלו יש בזה שליחות עבורו לתקנו, וכו', ונכנע לפני יתברך בבושה ובענווה, וגם בהיותו טרוד מאוד בתוך העולם ובתוך קשייו העוברים עליו, מאיר בו זכרון השכחה וַאֲזַי מְבַקֵּשׁ אַיֵּה מְקוֹם כְּבוֹדוֹ. וּבָזֶה חוֹזֵר וּמְדַבֵּק עַצְמוֹ לְשָׁם, וּמְחַיֶּה אֶת נְפִילָתוֹ, וְעוֹלֶה בְּתַכְלִית הָעֲלִיָּה (ליקו"ת סי' י"ב), דווקא אז, ע"י שהמתין ולא נפל ממעמדו, עי"ז זוכה לראות את המלך כשהוא בגדלותו, ובאמת להקים את השכינה הק' וכמבואר בדבה"ק (ליקו"א סי' ס"ב): וּכְשֶׁהָאֱמוּנָה כָּל כָּךְ בִּשְׁלֵמוּת… כִּי נִתְיַחֵד קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּהּ… אֲזַי, הָאֱמוּנָה הִיא מַמְלֶצֶת עַל הָרְחוֹקִים לִפְנֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, שֶׁיְּקָרֵב אוֹתָם בְּצֵל כְּנָפָיו. ומעטר את השי"ת בכתר מלכות באופן נורא ונפלא, כדוגמת יום גינוסיא דמלכא שמכתירים את המלך בהדר וכבוד שאין לשער וכולם בוכים ושמחים ומתרגשים, כן הוא ממש בזה האדם שהתגבר ובתוך שכחת העולם, הגביר את הזיכרון הנורא לידע ולהודיע, כי איהו ית' ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין ולית אתר פנוי מיניה.
ואזי זוכה האדם להרגיש מתיקות ותענוג כזה, ואשר תחת שהרגיש מרירות וקושי בצל קושיותיו וספיקותיו הנה זוכה להתענג על האילן הקדוש, אילנא די חזית די רבה ותקף וכו' ומזון לכולא ביה, וממש רודף אחריו יתברך לעשות לפניו עבודתו, וגם כשיש שהוא לא כסדר אצלו, מ"מ הוא נכנע בענווה ובושה לרצונו יתברך ואזי זוכה לחיים מתוקים ושמחים בצל זיו שכינתו ית': "כי הענג המופלא שיש שם אצל אותו האילן אין לשער. כי יש שם כל העופות וכל החיות, ושם אין שום הזק משום חיה. וכל החיות וכו' מעורבים שם, וכולם משחקים שם, ובודאי הוא תענוג מופלג מאד להיות שם אצל אותו האילן" (סיפו"מ י"ג). יזכנו השי"ת לזה, אמן.
הנה התנא הק' רבי שמעון בן חלפתא (עוקצין ג) ברצותו להשמיענו גודל מעלת השלום לא נח ולא שקט עד שנקט במטבע לשון שלא נמצא כמוהו בכל דברי חז"ל הק': "לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום", נמצא איפה שהורה לנו בזה, שישנה בעולם מציאה גדולה שמצא הקב"ה להנחילה לעם סגולתו הלא הוא השלום, שכאשר נעמיק בעניינו נמצא באמת שעניין השלום הוא דבר הנשגב מבינת בני אדם, ולגודל רוממותו, כך גודל העלמתו, עד שיוכל האדם לחשוב, וכי לא חסר לי מאומה עד עניין זה של השלום?, בה בשעה שעיקר ישועתו להתענג על ה' בחיים מתוקים ושמחים, תהיה רק בהשיגו עניין השלום.
ונתבאר בדבריו הק' ז"ל שהשלום כוחו לחבר ב' הפכים, כי באמת, היש השתוקקות גדולה יותר ממה שמשתוקק הקב"ה ומתאווה לשרות בתוך נשמות ישראל, עד שעיקר תענוגיו של השי"ת הנם מעבודת בניו חביביו עם קרובו, עד ש"אֲפִלּוּ פּוֹשְׁעֵי יִשְֹרָאֵל, אַךְ שֶׁעֲדַיִן הוּא מְכֻנֶּה בְּשֵׁם יִשְֹרָאֵל, יֵשׁ לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ תַּעֲנוּג גָּדוֹל מִמֶּנּוּ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "יִשְֹרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר". ומאידך, הישנה השתוקקות גדולה יותר מגעגועיו של כל אשר בשם ישראל יכונה, שנשמתו משתוקקת ומתגעגעת אחר השי"ת, ובמסתרים תבכה נפשו, אבי רחימאי, אמור לנפשי ישועתך אני, על משכבי בלילות בקשתי את שאהבה נפשי בקשתיו ולא מצאתיו, והגם שקורה והשומרים הסובבים את האדם "היכנוני ופצעוני" ונמשך האדם לרגע להיכן שנמשך, מ"מ (ליקו"ת ז) "מִי שֶׁיּוֹדֵעַ קְדֻשַּׁת יִשְֹרָאֵל מֵאַיִן הֵם לְקוּחִים, וְיוֹדֵעַ רוּחָנִיּוּת וְדַקּוּת שֶׁל יִשְֹרָאֵל הוּא יוֹדֵעַ, שֶׁיִּשְֹרָאֵל הֵם רְחוֹקִים לְגַמְרֵי מֵעָווֹן, וְאֵין עָווֹן שַׁיָּךְ לָהֶם כְּלָל כְּלָל לֹא, לְפִי גֹּדֶל קְדֻשָּׁתָם מִשָּׁרְשָׁם וְגֹדֶל דַּקּוּתָם וְרוּחָנִיּוּתָם". והולכות שני ההשתוקקויות אלו ומהדהדות בעולם ומנסרות את חלל האויר, "כי יש שני צפרים, אחד זכר ואחת נקבה, והם רק זוג אחד בעולם. ונאבדה הנקבה. והוא הולך ומחפש אותה, והיא מחפשת אותו. והיו מחפשים הרבה זה את זה עד שנתעו… וכשמגיע הלילה, אזי אלו הזוג צפרים מתחילים כל אחד ואחד לילל בקול יללה גדולה מאד, כי כל אחד מילל על זוגו כנ"ל" (מעשה י"ג). ועולים שני החיפושים ושני ההשתוקקויות של קוב"ה וכנסת ישראל זה לזה: "השמיעיני את קולך כי קולך ערב ומראיך נאוה", "כלך יפה רעייתי ומום אין בך" ומאידך עולה הצימאון בשקיקה: "הנך יפה דודי אף נעים", "שימני כחותם על לבך כחותם על זרועך".
ואם נתבונן בחיינו נראה, כי המרכיב המרכזי והעיקרי שחסר בהם הוא השלום, הבא לחבר את השתי הפכים. כי כמה כבר התייגע האדם ברצותו להשיג את השי"ת, ולחיות עמו בתמימות ופשיטות, בשמחה ובטוב לבב, כמה כוסף האדם למצוא עצה לנפשו איך ימצא את השי"ת בכל פרט ופרט מחייו, ומאידך הגלים השוצפים של העוה"ז מונעים ממנות כל גישה לכיסופיו, עד שברבות העיתים יוכל גם שימצֱא שח"ו נשכח ממנו רצונותיו הטהורים ומאוייו הנפלאים. ואם בראשית דרכו חשב שיוכל לברוח ממציאות זה העולם, הרי שכבר נתברר לו לנכון שמהעולם הזה אי אפשר לברוח, וזועק האדם להשי"ת: "אוי כמה שחסר לי השלום, אוי כמה שחסרה לי הדרך לשלב בין שני ההפכים של העולם, לו היתה מנגנת אצלי מנגינת הקסמים שהיא השלום איך שהייתי נראה אחרת".
וזה באמת מה שרוצה לגלות לנו רביה"ק במאמר נפלא זה, שלכל אדם יש את הכח הזה, וכדבריו הק' של הרר"א מליז'ענסק זי"ע (שהיום יומא דהילולא דיליה): "שמי שנראה לו השם יתברך רחוק מאוד הוא באמת שהשם יתברך קרוב לו" (בחוקותי), ובמקום לנסות לברוח מהעוה"ז, הרי שעיקר עבודתנו הוא לברוח לתוך העוה"ז, היינו אל תוך נקודה הפנימית המסתתרת ומציצה מבין חרכי הנסיונות והמעברים, הלא היא הבת קול היוצאת מהר חורב לאמור: "שובי שובי השולמית שובי ונחזה בך, לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו", ולחתור בכל כוחו מבין הגלים השוטפים לעבר מחוז חפצו ישירות אל האמת המסתתרת מאחורי הדמיון של העולם.
ואת זה יוכל לעשות רק בכח הצדיק בחי' יוסף, שהוא בחי' יסוד, שהוא אשר יש לו הכח לעמוד במסירות נפש (כמעשה דפוטיפר) ולהתגבר בעת נסיון של מוחין דקטנות בעת שהמוח והלב נחשכו לגמרי עד שאין בו כח להתעורר לכלום. כי שם צריך כח רב יותר של התגלות של מדת השלום.
וע"כ אומר רבנו שמדה זו של יוסף יש לכל איש ישראלי כל זמן ששם ישראל נקרא עליו, כי אף שעובר על האדם והוא נכשל ר"ל ונדמה לו שאין בו כוחות למסור נפשו, אבל באמת סוף סוף כשירצו לעקור ממנו את נקודת יהדותו לגמרי שם בוודאי ימסור נפשו, כי לכל אחד ששם ישראל נקרא עליו יש כח פנימי של מסירות נפש בעת שרוצים לנתקו לגמרי מהשי"ת.
וזוהי העצה הנפלאה שמתגלה במאמר זה שרבינו מודיע לכל אחד שיתעורר לראות שיש לו כבר כח של מסירות נפש, ושלא יטעה לומר שאין בכוחו לעשות שלום עם השי"ת. שע"י שהאדם יעורר ויזכיר לעצמו שבוודאי הוא מרוצה למסור נפשו להשי"ת ואף שהוא כמו שהוא, כי על זה מרוצה אפי' פושעי ישראל למות על קידוש השם, ממילא יתעורר ליבו בשלהובין דריחומתא ויוכל להתעורר לתפילה ולשאר עבודות, ועי"ז יוכל לעשות בתוכו: "כְּלִי שֶׁעַל יָדוֹ בּוֹא יָבוֹא כָּל הַהַשְׁפָּעוֹת וְהַבְּרָכוֹת לְיִשְֹרָאֵל" ולקבל דרך כזה שעל ידה יבוא "תורה ואלפן חדת מאת הבורא ית', לחיים שלוים ומלאים סיפוק בעבודת ה', אכי"ר.
