ביציאת מצרים אירעו כמה וכמה אירועים חשובים שהדהדו בכל תבל. היו עשרת המכות, והיה ליל שימורים. היתה יציאה ביד רמה והיו אותות ומופתים. מאוחר יותר גם התקיים מעמד נורא הוד למרגלות הר סיני. אבל קודם לכן, על שפת ים סוף, התקיים מעמד נוסף. הוא היה שונה בתכלית. ליוו אותו פחד וחרדה ואימת מוות. על שפת הים הולחנה באורח נס שירת הים, אבל על שפת אותו ים מעט קודם לכן, ניצב עם שלם וכמעט היה משוכנע שכאן תהא קבורתו. מחיצי מצרים מאחור, או מגלי הים מלפנים. ואז נקרע הים ובני ישראל צלחו אותו בשלום..
התרחשות שכזו אירעה על שפת הים. הנפשות שנאספו על גדות ים סוף היו רדופות. הנרדפים הם בדרך כלל חלושי הכוח והרפויים. זהו בדיוק מצבן של נפשות אחרית הדורות. כולנו נרדפים על צווארינו מיצרים רעים, פחדים, גלויות וכל רכב פרעה רכבו ופרשיו. במצב שכזה, כאשר הינך נרדף וטרוף דעת, קשה להתפלל. בעצם אין דרך לפעול ישועות, שהלא אין לך מוח. מאין יבוא עזרינו? לא מכאן, מעתיקא. "בעתיקא תליא מילתא" – תקוותינו בעת הזו תלויה אך ורק ברצון השם. כאשר הנחש מתגבר, הקב"ה נוטל לידיו את המושכות וגוזר "יהי נס", ויהי נס. עלינו מוטלת בזמנים שכאלה מצוות השתיקה. "והמשכיל בעת ההיא ידום", אין זה זמן לדיבורים, בוודאי לא לשאלות וקושיות. "ּכִי עַתָה בְאַחֲרִית הַיָמִים הָאֵלֶה ׁשֶעֲלֵיהֶם נִתְנַבְאּו בַפְסּוקִים הללו. צְרִיכִין לִדֹם וְ לִשְתֹק הַרְבֵה עַל כָל מַה שֶׁנַעֲשֶה עַתָה בָעֹולָם וְלִבְלִי לִכְנֹס בַחֲקִירֹות וְקֻשְיֹות וְתֵרּוצִים כְלָל, רַק לִדֹם וְלִשְתֹק ולְצַפֹות לִיׁשּועַת השם, עַד ׁשֶעַל פִי הָרֹב עַל יְדֵי הַדּומִיָה וְהַשְׁתִיקָה יִבְעַר לִבֹו עַד ׁשֶיִצְעַק וְיִתְפַלֵל לַהשם יִתְבָרַך בִבְחִינַת נֶאֱלַמְתִי דּומִיָה הֶחֱשֵיתִי וְכּו' חַם לִבִי בְקִרְבִי בַהֲגִיגִי תִבְעַר אֵש דִבַרְתִי בִלְשֹונִי" (ע"פ ליקו"ה או"ח, נט"י לסעודה ובציעת הפת, ו).
