א] רביז"ל סיפר משל (מובא בחיי מוהר"ן, ערך עבודת ה'), על עשיר שהלווה כסף להרבה אנשים, ואף אחד לא בא להחזיר, והנה אחד מהלווים היו לו יסורים מכך שאין לו להחזיר, והתיישב בדעתו שכדאי לפחות, לספר לעשיר ולהתנצל בפניו. אמר לו העשיר, וכי מה נחשב אצלי סכום הפעוט שהנך חייב לי, הנה תראה הסך הכולל שחייבים לי, ולא באים להשיב, על כן לפחות תלך אתה אצל הלווים ותזכיר להם שהם חייבים לי, ואפילו אם כל אחד יפרע רק מעט מחובו, כבר יצטבר לסכום גדול יותר ממה שאתה חייב.
לכן אין לחשוש מלדבר דיבורי אמונה ועבודת ה', כאשר רואה אדם שאינו עומד באמת בדרגא זו, כי אדרבא, כשאי אפשר להחזיר חובות להשי"ת, הולכים ומעוררים אחרים, אולי יזכו הם להחזיר אפילו קצת.
ב] דווקא בגלל שאדם מרגיש רחוק מדברים אלו, מחובתו להתחזק בזה ביותר להוציא מפיו דברי אמונה ויראת שמיים, כי הדיבור יש לו כח לעורר את הלב, "וכאשר אדם נמצא במוחין דקטנות, ולא יכול בעצמו לבוא לגדלות המוחין, עצה לזה שישכיל אחרים, ועל ידי זה נתעורר גם אצלו" (ליקו"מ סי' ק"ו). ואפילו אם החבר לא יתחזק ויקבל את דבריו, בכל זאת יש בדיבור כח לעורר אותו בעצמו, כאשר רואים בחוש. והוא כמו מי שמשליך כדור לקיר, שהכדור חוזר אליו, כך כאשר אדם מדבר עם חבירו, ייתכן מאוד שהתעוררות של הדיבור יחזור למדבר בעצמו, ויתעורר מכך יותר מאשר אם היה מדברים בינו לבין עצמו (שיחות הר"ן צ"ט).
השאירו תגובה
רוצה להצטרף לדיון?תרגישו חופשי לתרום!