1254

תקוות הנחמה

אגוזים הנקראים לוזים, הם רומזים לבחינת לאה שהיא בעורף, שהיא נוקבא ראשונה, ואחר כך נכנסין לבית המקדש, שהוא בחינת יעקב קראו בית אל. וזהו שפירש רש"י שדרך לוז נכנסין לבית אל… וזהו שלשה שבועות שהם עשרים ואחד יום שבין המצרים, וכנגדו באילן לוז… וזהו העצם לוז שיש בעורף אדם, שישאר אחר כליון הגוף, וממנו יתחדש בנין הגוף בשעת תחיית המתים. וזהו עיקר נחמותינו… (לקו"מ ח"ב פ"ה)

במאמר זה מבאר רבינו ג' עניינים ב'לוז', א. עצם הלוז שבערפו של אדם, והיא הנשארת מגופו של אדם אחר שנכלה ונתבלה הגוף לגמרי 'וממנו הקב"ה מציץ את האדם לעתיד ובא לתחיית המתים', ואף א"א לכלותו בשום אופן שבעולם בין בהכאה ובין בשריפה (בראשית רבה כח), ב. העיר 'לוז' שדרך שם נכנסין לבית אל, עיר שלא עלה ביד אף אחד מאויבי ישראל להחריבה כי א"א להתגבר עליה לעולם, ג. אילן ופרי ה'לוז', שהוא מין אגוז.

עצם הלוז שבערפו של אדם מוסתרת במשך כל ימי חייו, ואף אינה נהנית ממאכל ומשקה (מלבד מסעודת מלוה מלכה כמובא בראשונים), אבל לאחר מותו בעת שגופו כלה אז מתגלה עצם הלוז, ובעצם זו שהיא בקצה המח ובראש עמוד השדרה, עליה שוכנת החיות האחרונה הנותרת בו, חיות המכונה 'הבלא דגרמיה', ודרך עצם זו הוא זוכה לחיים חדשים בהתרקמות הגוף לעתיד לבוא, חיים נצחיים.

נמצא שהחיים שלעתיד לבוא שהם החיים העיקריים של האדם, חיים בהם יתענג מזיו שכינתו וכדאיתא בחז"ל (סנהדרין צט.) "כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא לימות המשיח, אבל לעולם הבא 'עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו'", חיים אלו אינם מתגלים אלא על ידי המיתה והריקבון שאז מתגלית עצם הלוז, וממנה דווקא נבנה האדם מוכן לחיים נצחיים וטובים.

לידת משיח

וכך אנו רואים כי אחר כ"א יום בהם אנו מתאבלים על חורבן הבית ואין אנו רואים בימים אלו אף קרן ישועה אלא אדרבה אנו מוסיפים באבלות מעת לעת בתשעת הימים ובשבוע שחל בו ת"ב, וכך מתגברת האבלות והולכת עד יום תשעה באב.

אך ביום זה דווקא אחר חצות היום, בעת בו התגברו הדינים מאד על ישראל עד כי 'נשרף האולם ונהרס יסוד העולם' 'שפך חמתו על עצים ואבנים', דווקא אז הולכת האבלות ומתמעטת, קמים מהארץ, מניחים תפילין וכדו'.

כי דווקא בעת הזאת אשר האבלות עומדת בשיאה, בשעת השריפה והכליון אז דווקא נעשה ההמתקה והתיקון, ואז הוא עת לידת משיח צדקנו (כדאיתא באיכה רבה א', נ"ו).

קול ברמה נשמע

אך למרות שהחורבן הוא הקדמה לנחמה ואף חלק בלתי נפרד ממנה, בכדי לגלות נחמה זו צריך כל אחד להכנס לעמקו של חסרון, לראות את חורבנו בתאוותיו ומאווייו המנותקים מחי החיים, ורק כאשר יכנס לתוך חסרונו ושם יגלה את הריקבון והכליון, כאשר יראה שלא נשאר ממנו כלום והכל עלה באש התאווה הגאווה והכבוד, אז יתעלה בעצם הלוז ויחזור ויבנה את הבית המקדש הפרטי שלו מאותו עצם שמתגלה רק ע"י רקבון וכליון הגוף.

אהבה שאינה תלויה בדבר

ובעומק הענין יש לבאר ע"פ מאמר חז"ל (יומא נד: ) כי בשעה שנכנסו גויים להיכל ראו את הכרובים עומדים זה כנגד זה פנים כנגד פנים, והק' הראשונים שם הלא איתא בבבא בתרא (דף צט.) כי בזמן שאין ישראל נוהגים כראוי היו הכרובים עומדים ואחוריהם זה לזה.

אלא שהכרובים הרי הם מגלים על אהבת השי"ת לעמו ישראל, אהבה זו הרי היא בשורש הבריאה וכדאיתא בזוה"ק (בראשית כד.) ישראל עלה במחשבה תחילה, והיא 'אהבה שאינה תלויה בדבר', (כדאיתא בתנדב"א כח) היא אינה תלויה במעשיהם של ישראל אם יקיימו את תורתו או לאו אלא אף כאשר 'בנים גדלתי ורוממתי והם פשעו בי' עדיין 'בין כך ובין כך אתם קרויים בנים' (כמו שדרשו חז"ל על זה הפסוק בקידושין לו. ועיי' שו"ת הרשב"א סי' קצ"ד).

אך אהבה זו שבשורש הבריאה היא טמונה ונעלמת בהשתלשלותה לזה העולם, אחר שברא השי"ת את עולמו הוא אינו מגלה את אהבתו לבניו אלא בהיותם מקיימים מצוותיו כראוי, ואם לאו הרי הוא קורא עליהם את הקשים שבלשונות 'למה לי רוב זבחיכם', 'מי בקש זאת מידכם רמס חצרי', 'חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי', אהבה זו המכונה בכתבי המהר"ל (דרך חיים ג יד) "אהבה הנגלית" הרי היא תלויה בדבר, נמדדת היא לפי הנהגת בני ישראל.

וכך היו עומדים הכרובים העומדים בבית קדשי הקדשים כפי מעשיהם של ישראל אם בבחינת 'ראו חיבתכם לפני המקום', שהיו ישראל רואים בעת עלותם לרגל והכהנים מגביהים אותם לפניהם (כדאיתא ביומא כא: ), או לעוררם לתשובה בראותם את הפגם שפוגמים באהבתו ית' אותם ח"ו. אך בעת החורבן, עת התגברה הסטרא אחרא כ"כ עד כי לא נראה שום אור כלל, בעת כזאת אשר נכנסו גויים להיכל בית קדשי הקדשים לטמאו אז התגלתה אהבת השי"ת לעמו במלא עוזה, כי 'אהבתי אתכם אמר ה".

איה מקום כבודו

אך כדי לגלות אהבה זו אשר היא בשורש הבריאה עלינו לחזור אל אותו שורש, שורש זה הוא המכונה 'מאמר סתום', (כמבואר באריכות בלקו"מ ח"ב יב), משורש זה השי"ת מחייה את כל הבריאה כולה עד לאותם מקומות נמוכים בהם לא יכול להאיר אורו ית' אלא בהסתרה גדולה כי שלא ינקו ממנו הקליפות, אור זה המרומז במאמר 'בראשית' המכונה בחז"ל מאמר סתום (שבת קד. ועיי' מהרש"א) בכוחו להאיר גם במקומות אלו בהם לא יכול להאיר אור השי"ת בהתגלות ראויה כדי שלא ינקו ממנו הקליפות ח"ו.

בכח מאמר זה יכול האדם לגלות את כבוד השי"ת גם בהיותו במקומות המטונפים והנמוכים בהם אסור להזכיר את שמו ית', אם אך יחפש ויבקש אותו בצעקת 'איה מקום כבודו', 'הרי אתה אלוקי עושי ובוודאי אתה שוכן עמי בכל מקום אך אני איני רואך', 'היכן אתה', 'איה מקום כבודך'.

כך גם בתשעה באב ביום זה, אשר כבר 'נחרב האולם ונהרס יסוד העולם' עלינו לצעוק ולבכות 'איכה', היכן מקומך אשר נוכל למצאך גם בעת הזאת, הלא בוודאי לא נגמרו ולא כלו אהבתך לנו' וכלשון ר' אלעזר הקליר (קינה יח) 'אתה אמרת היטב איטיב עמך, ונפלינו אני ועמך, ולמה בני בליעל חללו שמך'.

בזכות חיפוש ובקשה זו נזכה כי כשם שראינו בנבואת אוריה, כן ינחמנו מהרה בנבואת זכריה "והבאתי אתם ושכנו בתוך ירושלם והיו לי לעם ואני אהיה להם לאלהים באמת ובצדקה" אכי"ר.

0 תגובות

השאירו תגובה

Want to join the discussion?
Feel free to contribute!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *