56051712

תמוז – ז'כרו ת'ורת מ'שה

 

נכנסנו לתקופה האחרונה של השנה – תקופת תמוז, הכוללת את החודשים האחרונים: תמוז, אב, אלול.

ד' תקופות השנה הם כנגד ד' הדגלים, כמבואר בדברי האריז"ל, ותקופה זו-תקופת תמוז הוא כנגד דגל מחנה ראובן.

ראובן מבטא את כח התיקון והתשובה, כי הוא עסק בתשובה כל ימיו, וכמאחז"ל "אתה פתחת בתשובה תחילה", וממילא חודשים אלו הם חודשים של תשובה, [כידוע הרמז: תמוז – ז'מני ת'שובה מ'משמשין ו'באין. אב – א'לול ב'א. ואלול – הוא הרי החודש של תשובה]. כי הם סוף השנה, והם מתקנים את כל השנה.

אנו מכירים את תמוז ואב, מהצד הלא-נעים שלהם, מחמת כל המאורעות שארעו בי"ז תמוז ובתשעה באב, שבשבילם נקבעו הימים הללו כימי "בין המצרים". עניין זה נראה קצת שונה ואולי אפילו הפוך מהעניין של תיקון ותשובה, ובכלל, קשה לנו עם התקופה הזו, והיינו רוצים 'לעבור' אותה כמה שיותר מהר…

רבינו מגלה לנו בתורה קצרה את הסוד של "תמוז", ובזה הוא פותח לנו פתח לראות את האור הנפלא של התקופה הזו והימים הללו, ולגלות את האוצרות שמוכנים עבורנו לזכות בהם.

בליקוטי מוהר"ן (תורה רי"ז) מגלה רבינו ש"תמוז" ר"ת "ז'כרו ת'ורת מ'שה" וגם ר"ת "ז'מן מ'תן ת'ורתנו". בשניהם חסר הוא"ו, כי בחודש תמוז נשתברו הלוחות, שהם הוא"ו. שבירת הלוחות גרמה למציאות של "שכחה", והתפקיד שלנו לתקן את השכחה ולהגביר הזכרון, ובזה להחזיר את הוא"ו על מכונו, ולמלאות את האור של החודש בשמו המלא "תמוז".

נבאר את הדברים כיצד הם נוגעים אלינו למעשה:

*

אדם בעל "זכרון" הוא אדם מאד מאושר.

הזכרון מעניק לאדם את היכולת להיות מסודר ומיושב, להיות רגוע ומחובר לעצמו. הוא אינו מבולבל, כי הוא זוכר כל מה שהוא צריך לעשות, לסדר, לטפל, ולתקן. וממילא הוא עושה הכל ביישוב הדעת, ואינו מתבלבל. אנשים גם אוהבים להתחבר לאדם כזה, הוא זוכר את מחויבותיו, ונעים להתעסק אתו.

גם בעבודת ה', היכולת לזכור את הלימוד לדוגמא – הוא החלום והשאיפה של כל יהודי. אילו רק יכולנו לזכור כל מה שלמדנו, היה לנו חיים אחרים. כל הלכה, כל דבר תורה, כל רעיון וכל חידוש – היה נשמר בצורה מסודרת, ומשמש בזמן הנכון.

אך באמת כח הזכרון הוא הרבה יותר מזה – הזכרון הוא כח החיים שלנו.

בסיפורי מעשיות (מעשה י"ג במעשה של היום הראשון) היו כמה זקנים-צדיקים שהתפארו בכח הזכרון שלהם, כשכל אחד שגדול מחברו – התפאר בזכרונו שזוכר משהו יותר מוקדם ושורשי, עד הגדול שבהם שזכר אפילו את ה"לאו כלום", כלומר, זכרונו הגיע עד השורש של הכל, שהוא "אין".

מהו באמת הזכרון?

*

לפני כחודש היה מעמד קבלת התורה. השי"ת נתן לנו את התורה והמצוות.

התורה היא חיינו ואורך ימינו. בתנאי – שהיא באה עם "זכרון". השי"ת בעצם רוצה מאתנו דבר אחד – שנזכור אותו! התפקיד העיקרי שלנו כאן בעולם הוא לזכור את השורש שלנו. לא רק את המציאות שלנו כמו שהיא כעת, עם כל מה שמסביב, אלא – מאין כל זה משתלשל, מהיכן זה נובע, ולאיפה זה מחובר.

זו בעצם המילה. "זכרון" פירושו "חיבור". "שכחה" פירושה "ניתוק".

אם אנו "זוכרים" את השורש שלנו. את השי"ת, שהוא שורש כל העולמות, והוא השורש של נשמתינו שהיא מעל לכל העולמות, והיא חלק אלוק ממעל – אזי אנו מחוברים לשם, ואזי אנו חיים "חיים אמתיים", החיים שאותם אנו אמורים לחיות ושלשם כך נשלחנו הנה.

ואזי, התורה והמצוות מחוברים אף הם לנקודה הזו. וממילא, לימוד התורה וקיום המצוות נעשים מתוך ה'זכרון' וה'חיבור' הזה. עליהם באמת אפשר לומר "כי הם חיינו ואורך ימינו", כי אכן הם מחברים אותנו למקור החיים, וממשיכים לנו חיי נעימות ועריבות כאן בעולם.

וממילא, ה'זכרון' הזה ילווה אותנו כל הזמן, גם כשנמצאים בבית, באוכל, ובמיטה; גם כשנמצאים בחוץ, בעסקים ובטרדות; וגם כשנמצאים בכל מיני מצבים לא נעימים ולא רצויים – תמיד ילווה אותנו הזכרון הזה, ויחבר אותנו לשורש. חיים כאלו – שמחוברים כל הזמן לשורש – הם הם חיים הראויים לקרותם "חיים".

מה שקרה הוא –שנשברו הלוחות! הלוחות הם האור האלוקי שנמשך לתוך העולם, והוא זה שאמור לקשר אותנו לשורש, ולחבר אותנו ל"זכרון". כשהם נשברו נוצר "שכחה". נוצר "ניתוק". אנו נמצאים כאן בעולם, ושוכחים בכלל שאנו שייכים לאן שהו. שאנו מחוברים לאיזה שורש, ושיש משהו קצת יותר אמתי וגבוה ממה שאנו רואים כל הזמן מול העיניים.

כתוצאה מכך, גם לימוד התורה וקיום המצוות, נעשים מתוך ניתוק. כביכול הם משהו בפני עצמו, מטרה כשלעצמה. כאילו בזה מתחיל ונגמר העניין. ואם אני לומד תורה ומקיים את ההלכה – סיימתי את תפקידי, ובשלמות.

וממילא, כאשר מסתובבים בעולם – בבית, באוכל, בשינה, בעסקים וכו', וכל שכן כאשר עוברים מצבים לא מתוכננים – לא 'מחוברים' לשום דבר. מנותקים לגמרי, ושוקעים עם כל הרמ"ח והשס"ה בתוך העניין – בתוך האוכל, ובתוך השינה, בתוך הממון, ובתוך המעברים והמשברים, באין יכולת להרים מעט את הראש, להסתכל לשמים, ולזכור שבעצם השי"ת נמצא כאן.

*

זה התפקיד שלנו בחודש תמוז, ובתקופת תמוז – להחזיר את הזכרון, ולגרש את השכחה.

ה"ואו" הוא הכח של הצדיק, הכח של היסוד, הכח הנקרא "ברית שלום". פירוש: השכחה היא תוצרת של ריבוי פרטים; הרבה מצוות, הרבה הלכות, הרבה מעשים, והמון המון פרטים שיש בעולם ושצריך לעשות. נו, כמה אפשר לזכור?! ה'זכרון' הוא היכולת לרכז את כל הפרטים לנקודה אחת, נקודה שורשית הכוללת את כולם, שממילא כשאוחזים בנקודה זו אפשר לזכור את הכל.

מדת היסוד, הוא "כי כל בשמים ובארץ" – המדה שכולל בתוכו את כל המידות, והיכולת לקשר את כל ה"ארץ" את כל ריבוי הפרטים שיש בעולם – ל"שמים", לנקודה האחת והיחידה האמתית שיש בעולם. הנקודה של ה"אין", של מציאות ה', שממנה ורק ממנה משלשלים כל הפרטים.

ומכאן הכח של "תשובה". שעניינה – להחזיר את הכל לשורש. כי הנפילות והפגמים נוצרו כתוצאה מהניתוק, מהשכחה, ומריבוי הפרטים. והתיקון לזה, הוא לקשר עצמי וכל מה ששייך אלי בחזרה לשורש – להשי"ת.

וזה ממש "בין המצרים". בבית המקדש היה השורש של העולם, היה גילוי של מציאות ה'. שם כולם חזרו בתשובה, ושם היה תיקון להכל. כשהוא נחרב, התנתקנו מהשורש, ונפלנו לתוך השכחה. מכאן כל הצער והייסורים, הנסיונות והנפילות. אנו תקועים "בין המצרים" – אבלים שבורים ופצועים.

אך יש לזה תיקון – "כל רודף י-ה השיגוה בין המצרים". דווקא כעת – בחודש זה ובימים אלו – יש לנו עלינו "להיזכר" ולהתחבר לשורש. לגלות בעצם שמי שנמצא כאן 'בין המצרים' – הוא אותו השי"ת שהיה בבית המקדש. וממילא אני יכול להתחבר אליו, ובזה לסלק את ה'מצרים', ואת כל הגלות והריחוק.

עלינו להתלבש בקנאות קדושה, להתעקש – בכח הצדיק – לא ליפול לשכחה ולניתוק, רק להתחבר לזיכרון ולשורש, ובכך נקבל את הכח של "בריתי שלום", ויאיר לנו בשלמות האור של "תמוז" כשהוא מלא ומתוקן, נעים ושמח.

2 תגובות

השאירו תגובה

Want to join the discussion?
Feel free to contribute!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *