7891254

שמחת המצוות

זה הדבר אשר צוה ה' (במדבר ל, ב) ופירש"י, הנביאים נתנבאו בכה אמר ה', מוסף עליהם משה שנתנבא בלשון זה הדבר.

רביה"ק מבאר (בלקו"מ סי' ה) את עניין שבח זה שנשתבח בו משה רבינו ע"פ מאמר חז"ל (יבמות מט:) כל הנביאים נסתכלו באספקלריא שאינה מאירה, משה רבינו נסתכל באספקלריא המאירה, כך שנבואתו היא באופן שאינו רוצה בשכר המצוות, אלא רוצה במצוה בעצמה, שהוא משמח כל כך בעשיתה, עד שממאס בכל מין שכר, נמצא שעולם הבא שלו בהמצוה בעצמה. וזה בחינת נביא, הינו שלום שכר, בבחינת: "זה הדבר", בבחינת אספקלריא המאירה, כמו אדם הרואה דבר מקרוב בראיה יפה וברה, כמו כן הוא נהנה מהמצוה בעצמה, ושכרו נגד עיניו.

ומבאר כי כיון שזוכה לשמחת המצוות באופן זה שאינו חפץ בשכר עולם הבא אלא במצווה עצמה, הרי בכך הוא זוכה, לידע בין קודם גזר דין לבין אחר גזר דין, וכך יכול להתפלל תמיד על העולם ולחיות באופן של בשבילי נברא העולם.

וביאור העניין באופן השייך לאנשים בערכנו, מתבאר כמה פעמים בלקוטי הלכות, כי הנה יסוד תורת הצדיקים היא כי כל אדם צריך לזכור תמיד כי 'כל העולם לא נברא אלא בשבילי', כלומר, אני תכלית הבריאה, ונשלחתי כדי לתקן את העולם במלכות שד-י, השי"ת בחר בי לעשות לו נחת רוח, נתן לי נשמה שהיא חלק אלוק ממעל, ושלח אותי לשליחות ברורה ומוגדרת, לעשות נחת רוח לה' לפי המצוות שיזמין לי.

הזוכה לזכרון זה אין לו שום דבר שימנע אותו מעבודת ה' או יגרום לו חלישות הדעת ורפיון ידיים, שכן הוא יודע שכעת המלך שלחו באופן פרטי ומיוחד כדי לעשות עבודה מסוימת, ולשם כך אף יצר את כל מה שסביבו, באופן שיתאים לשליחותו זו, פעמים באופן של יחודא עילאה בתורה ותפילה ומעשים טובים, ופעמים באופן של 'יחודא תתאה' – דברים פשוטים שאנו עושים (כמבואר בלקו"מ סי' יא ועוד).

אך עיקר נפילת האדם הוא כששוכח ש'בשבילי נברא העולם', הוא מרגיש מיותר בעולם, ואז ממילא מגיע היצה"ר עם כל הרוח שטות שבו, עם חלישות הדעת והעגמת נפש, מכל הסובב אותו מבעלי לשוה"ר וטרדות היום יום, וכך שוכח את התפקיד שלו.

ובאמת שכל הדברים האלו באים בשביל נסיון, שאדם יתנער מזה, ויידע כמה הוא נצרך, כמה הוא פועל בכל מחשבה דיבור ומעשה שלו (כמבואר שם בהמשך המאמר על מחלוקת שבין הצדיקים ובלקו"ה הל' תפילין ד), אך אנו שוכחים מזה, נופלים לריקנות וייאוש, ומאבדים את השמחה.

והעצה לזה הוא להלביש את התפילה והעבודה בדבר אחר, שכן עיקר התפילה היא דבקות גמורה בהשי"ת ויחוד כל העולמות (כמבואר בלקו"מ ח"ב סי' פד) אך אנו מלבישים אותה תפילה בשבח בהודאה ובבקשה כמו שתיקנו חז"ל, אם אינו יכול להתפלל בדבקות ובכוונה כראוי יתפלל ברוגע כמונה מעות.

וכך הוא גם במעשה המצוות, עיקר המצוות הם דבקות גמורה בהשי"ת בלא היסח הדעת לרגע, ופשוט שעל האדם לנהוג באופן זה שלא יפסוק פומיה מגירסה בתורה ותפילה ומעשים טובים, אך מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו, לכן עליו לראות בכל רע האם כעת הוא יכול לעבוד את השי"ת בתורה ותפילה או בדברים אחרים, אם כעת הוא יכול ללמוד בעיון עמוק ובריכוז מוחלט או שכעת עליו להרפות ללמוד באופן קל יותר, לומר תהילים וכדו', איש איש כהכרת תכונות נפשו ומהלכה באותה העת.

אך צרת הנפש היא שהאדם אינו יודע מתי להרפות ומתי להוסיף ולהתאמץ, ונפילות האדם הם מכך שהוא מנסה ללכת בגדולות ממנו, הוא רוצה ומנסה להתפלל יותר מכפי יכלתו וכשהוא לא מצליח הוא נופל ומתייאש עד כי הוא מבן כי כנראה העולם לא נברא בשבילו שהרי הוא לא יכול הביאו את התכלית ומשכך הוא מתייאש לגמרי כידוע, כמו שמוהרנ"ת מאריך בלי שיעור.

את העצה לכך מבאר ריבנו כי היא תלויה בקבלתנו את נבואת משה רבינו 'זה הדבר אשר צוה ה", שהוא אספקלריא המאירה, כלומר, משה רבינו השיג את התורה ואת דבר ה' כמו שהוא, והוא גילה לנו: זה שבת, זה ציצית, זה תפילין, זה כשרות, ממש כך.

רבינו מבאר זאת לעניין עבודת ה', כי העיקר של כל מצוה הוא השמחה, אני יודע שהשי"ת יש לו נחת ממני, אני רואה איך הצדיקים מקיימים כל מצוה, ואני מבין איך שנעשה עם זה דברים גדולים ונשגבים – הם מעלים השכינה, ופועלים תיקונים וכו', וממילא אני מבין שגם מהמצוה שלי נהיה משהו. וא"כ אני מלא שמחה, רוקד ומלא חיות, עד שאם שואלים אותי מה אני רוצה – אני רוצה עוד מצוה, לעשות עוד נחת רוח כזה להשי"ת.

זה הבחינה של משה רבינו, שרואה באספקלריא המאירה, הוא רואה את הדבר בעצמו, לא כמו שאר הנביאים שרואים הדבר מרחוק. וזה למעשה עיקר כח של האדם לבא לקיום התורה. כי אם התורה הוא רק דבר רחוק, אומרים לאדם: תתאפק – תקבל עולם הבא, תאכל בקדושה – תקבל שכר, זה קשה, כי הוא רעב 'עכשיו', והיצר הרע מציע הכל 'עכשיו', ואתה רק מציע עולם הבא בעוד שבעים שנה, עד אז כבר אעשה תשובה… אך אם התענוג הוא ג"כ 'עכשיו', אם אתאפק יהיה לי מח יותר נקי, אוכל להתפלל במתיקות יותר, כבר יש כח. וגם אם אדם כבר נכשל, תעשה מיד תשובה, תמשיך הלאה, העיקר אל תאבד את התענוג שיכול להיות לך עכשיו וכל רגע.

 

בין המצרים

בימים אלו 'ממעטים בשמחה', אין הכוונה למעט בשמחה עצמה, אלא עיקר הכוונה היא שממעטים בשמחה של הוללות, ואפי' הוללות דקה, כי כל השנה אנו בשמחה לא אמתית, שמחה של אחד שהרוויח משהו, או קיבל קצת כבוד, או משהו טעים, וכל אופן של שמחה חיצונית, שמחה שאינה נובעת משמחת המצוות, שמחה זו הייתה בזמן שביהמ"ק קיים, המח היה נקי, שכן עולה מכפרת על הרהור הלב וכמו שדרשו חז"ל על הפסוק צדק ילין בה, עד שבית המקדש נקרא 'משוש כל הארץ'.

לכן בימים אלו בהם אנו עוסקים בזכרון חורבן ביהמ"ק ומצפים לבניינו, כעת צוו חז"ל למעט בסיבות חיצוניות אלו למעט בשמיעות כלי זמר נישואין ריקודים ומחולות שהשמחה שבנו לא תבוא מסיבות חיצוניות אלו אלא נוכל לחזור לשמחה אמיתית, ששמחתנו היא רק בהשי"ת. וממילא "המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בשמחתה" (תענית ל, ב). הוא זוכה לקבל את השמחה האמתית.

לשם כך אנו צריכים לזכור שאנו צריכים בית המקדש, לשבת ולבכות על זה, רבינו אומר (לקו"מ תניינא סימן ס"ז) שכל אחד צריך לחשוב שבגללו נחרב בית המקדש, לכן תיקנו חז"ל לבכות בחצות לילה, וכן בבין המצרים בחצות היום, שכל זה בכי ואבל שמנקה את הלב, כל הצער יוצא החוצה, ונשארים נקיים ומשוחררים. כמו שמוהרנ"ת אמר שאינו יכול לקרר עצמו, כי אם בתיקון חצות ובבין המצרים. יש כזה צער בעולם, והלב מלא מזה, ועי"ז זה יוצא החוצה. ואז זוכים לבניין בית המקדש הפרטי והכללי, ויכול לבוא לשמחה זו, כמאמר חז"ל "המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בשמחתה", בישועת הכלל והפרט אכי"ר.

0 תגובות

השאירו תגובה

Want to join the discussion?
Feel free to contribute!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *