11447

קונטרס "חיי הנישואין"

קונטרס "חיי הנישואין"

פתיחה –

הבהרת העניין

הנישואין היא המצוה הראשונה בתורה, כמו שכתוב: "פרו ורבו" שבזה נכלל הציווי להינשא, בכדי לפרות ולרבות.

אך עצם הנישואין – יש להם מטרה בפני עצמה, מלבד המטרה של פריה ורביה. והתורה מגדירה זאת בפסוק: "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד".

הגדרה זו מלמדת, שבחיי הנישואין – לא מדובר רק בחיים של שני "שותפים" או של שני "חברים", אלא מדובר כאן במשהו חדש לגמרי, שע"י הנישואין – האיש והאשה הופכים להיות אחד ממש, כמו שני חצאים שהתחברו לאחד.

וכמבואר בזוהר הקדוש, שאדם שאינו נשוי נקרא "פלג גופא" כלומר: חצי גוף, כי האיש לבדו או האשה לבדה, הם רק חצי, ורק כאשר הם נישאים זה לזו, שאז מתחבר החצי האחד עם החצי השני – הם נעשים אדם שלם.

הבסיס שעומד מאחורי ההבנה הזו הוא, שכל נשמה כאשר היא יורדת לעולם, היא מתחלקת לשני חלקים, חלק אחד נולד בתוך זכר, וחלק השני נולד בתוך נקבה, וממילא כל אדם – אמנם בגופו הוא לכאורה שלם, אך – הנשמה שהוא נושא בתוכו היא רק חצי, ורק לאחר כעשרים שנה, כאשר שני חלקי הנשמה חוזרים להתאחד ע"י הנישואין – אז נעשית הנשמה שלמה.

וזו היא מצוות הנישואין – להביא את שני חלקי הנשמה, ולקרבם אחד לשני, ובכך להביאה בחזרה לשלמותה. אין זה א"כ סתם יצירת קשר בין שני אנשים, אלא התאחדות והשלמה של שני חצאים שהופכים לאחד.

מתוך כך, עלינו להבין, מהי באמת המטרה שכך עשה השי"ת, שהנשמה יורדת לעולם מחולקת לשניים – לאיש ואשה, ובעקבות כך יש עליהם מצוה להינשא זה לזו, ועל ידי כך להשלים אותה בחזרה, ומדוע אינה יורדת לכתחילה בצורה שלמה ובלתי חצויה?!

לשם כך עלינו לשים לב לנקודה חשובה: מתוך הדברים האמורים, עולה בבירור – שהקשר של איש ואשה, אינו סתם קשר של 'שותפים' או 'חברים', שהקשר ביניהם הוא "מקרי" וממילא "זמני", כי הקשר שלהם בנוי על "נתינה" ו"נטילה", כלומר, על פי חשבון של רווחים ואינטרסים – כמה כל אחד מרוויח ומקבל תועלת מהשני – ורק לפי זה וכתוצאה מכך הם קרובים זה לזה, ואוהבים זה את זה.

לעומת זאת הקשר של בני זוג הוא קשר "בעצם", וממילא הוא גם "קבוע" ו"נצחי", כי אין המדובר כלל במשא ומתן של 'נתינה' מול 'נטילה' ו'קבלה', אלא מדובר במשהו אחר, מהותי ועמוק הרבה יותר, מדובר בקשר של אחדות בין שני חלקים, שהם מתחברים להיות דבר אחד.

וההבנה הזו היא הרקע הבסיסי ביותר כאשר אנו עוסקים בהבנת חיי הנישואין.

אם וכאשר הגישה לנישואין היא גישה של "יצירת חברות" – יש כאן טעות שורשית, כי אילו ב"חברות" עסקינן, היה מן הראוי שהאיש יקח לעצמו לחבר – 'איש' כמותו, והאשה תקח לעצמה לחברה – 'אשה' כמותה, ואין שום סיבה וטעם ליצור חברות בין "איש" ל"אשה" שכל תכונותיהם ואופיים וכל מהותם – שונה לגמרי זה מזו, ואפילו הפוכה, כפי שיבואר להלן. ואכן, אצל הגויים, או, להבדיל, אצל יהודים שאינם שומרים תורה ומצוות, שאצלם הקשר בין איש לאשה הוא קשר של "חברות", ואינו נעשה ע"י "נישואין" – הקשר מאד רגיש ולא יציב, ובסופו של דבר – רוב הזוגות נפרדים, כי "חברות" לא ניתן כמעט ליצור בין איש לאשה, בשל תכונותיהם השונות וההפוכות.

אך כאשר הגישה לנישואין היא גישה של "התאחדות", כלומר, שיש כאן שני חצאים שכעת מתאחדים לאחד, יש כאן ממילא דבר אמתי, וקשר יסודי ומהותי שאמור להיווצר בין האיש הזה לאשה הזו, וממילא – למרות ואולי בגלל תוכנותיהם השונות וההפוכות – ניתן לבנות קשר אמתי ויציב, שאינו ניתן לביטול.

ההבדל הבולט והחד בין שני סוגי הגישות, הוא בנושא זה של "הנטילה והנתינה", כי כאמור קשר של חברות בנוי על נתינה מול נטילה, ועל חשבון של 'מה אני נותן' מול 'מה אני מרוויח', ולכן קשר כזה אינו יכול להתקיים בין איש לאשה, כי מה שנדרש מהם לתת זה לזו – מחת השוני ביניהם כאמור – הוא כ"כ גדול וכבד בכמות ואיכות – שלא ניתן כמעט לעמוד בו. אך קשר של נישואין, אינו בנוי כלל על נתינה ונטילה, כי אם על קשר בעצם, שהאיש נשלם ע"י האשה, והאשה נשלמת ע"י האיש, גם בלי שיתנו זה לזה מאומה. ורק כתוצאה מהקשר הזה, הם אוהבים זה את זו, וממילא כמובן מעניקים זה לזו את צרכיהם – לא מתוך חשבון של נתינה מול נטילה, אלא מתוך אהבה וקשר וחיבור שכבר קיימים ממילא.

[דוגמא לזה – אם כי לא ממש מדויקת מכמה סיבות – היא הקשר של אב ובן. גם בין אב לבן לא מדובר בקשר של "חברות", ובחשבון של נתינה ונטילה, אלא מדובר על קשר בעצם, שהוא זה שיוצר את האהבה, וממילא, כתוצאה מזה, האב נותן לבנו כל צרכיו].

כעת עלינו להבין את עצם העניין – מדוע עשה ה' ככה, שתהיה מציאות בעולם, שיש אנשים ויש נשים, ובעצם הם כולם חצאי נשמות, וממילא על כל אחד ואחת לישא בן/בת זוג, ועל ידי כך להגיע לשלמותו, מדוע זה כך? ומה התפקיד הנגזר מכך על כל אחד מבני הזוג.

הבנה נכונה של העניין הזה, יפתח לנו פתח לנושא של "הנתינה" ו"הנטילה" בחיי הנישואין – לא במובן הפשוט של חברות, שהוא נשלל לגמרי במושג של נישואין, כאמור – אלא במובן האמתי שלו.

 

פרק א'

הגדרת ה"נתינה" וה"קבלה" בחיי הנישואין

איש ואשה – "משפיע" ו"מקבל"

השי"ת ברא את מציאות האיש והאשה שונים זה מזה. וזאת בשל תפקידם המיוחד של כל אחד מהם.

ה"איש" תפקידו להיות ה"משפיע", וממילא תכונותיו ואפיו בנויים באופן זה, שהוא יותר מיושב בדעתו, ויותר משתמש עם ה"שכל" וה"מח", ופחות עם ה"רגש" וה"לב", והוא זה שדרכו לצאת החוצה, לעבוד עבודה, לכבוש במלחמה, ולהביא טרף לביתו. שכל אלו הן תכונות של "משפיע".

לעומת זאת, ה"אשה" תפקידה להיות ה"מקבל", ולכן תכונותיה ואופייה בנויים באופן זה, שדעתה יותר קלה, ומה ששולט בה בעיקר הוא ה"רגש" וה"לב", פחות מאשר השכל והמח, ודרכה להיות יותר בביתה, כמו שנאמר: "כל כבודה בת מלך פנימה". שכל אלו הן תכונות של "מקבל".

וכמו שנאמר בגמרא: "איש דרכו לכבוש, ואין אשה דרכה לכבוש". שבזה נכלל כל הנ"ל.

בכדי להגדיר את המציאות של האיש והאשה כמעמד של "משפיע" ו"מקבל", נציג להלן שלשה דוגמאות, שמתוכם נוכל להקיש על הנושא של איש ואשה:

דוגמא ראשונה – חמה ולבנה

החמה היא מקור של אנרגיה עצמית, היא בעצמה מקרינה אור וחום, ואינה זקוקה "לקבל" ממישהו אחר. להיפך – היא זאת ש"משפיעה" את האור והחום שיש בה לסביבתה.

ה"לבנה" – לית לה מגרמה כלום [=אין לה מעצמה כלום], מעצם מציאותה היא חשוכה וקרה, אין בה שום אנרגיה עצמית. אך היא עומדת מול השמש-החמה, והיא "מקבלת" ממנה אור, וממילא היא מוארת.

נמצא שה"חמה" היא ה"משפיע", וה"לבנה" היא ה"מקבל".

דוגמא שניה – רב ותלמיד

ה"רב" הוא זה שנמצא בו החכמה והידע, וכל שאר המדות הטובות והצדקות, והוא "משפיע" זאת לתלמידיו. ה"תלמיד" לעומת זאת – לית ליה מגרמיה כלום [אין לו מעצמו כלום], אלא הוא מעמיד עצמו מול הרב במעמד של "מקבל", וממילא הוא מקבל ממנו את כל האור והחכמה והקדושה והצדקות שיש ברב.

דוגמא שלישית – גוף ונשמה

הנשמה היא מקור החיות והתנועה, והיא בעצמה מציאות החיים, ה"גוף" לעומת זה אין לו מעצמו שום חיות, הוא "מת", אלא שהנשמה "משפיעה" חיים וחיות וכח לגוף שהוא ה"מקבל".

כעת נחזור לנושא של איש ואשה, שיובן היטב לאור הדוגמאות הנ"ל.

ה"איש" יש בו מקור של חיות ואנרגיה עצמית. הוא יכול להרגיש טוב עם עצמו, ולא חסר לו לכאורה כלום. בדיוק כמו ה"חמה" ה"רב" וה"נשמה".

ה"אשה" לעומת זאת – לית לה מגרמה כלום. אין לה מעצם מציאותה כלום, היא חסרה וריקנית לגמרי. אין לה אפשרות להתמלא באנרגיה חיובית משל עצמה, ואין לה כח ויכולת להחיות את עצמה, ולהרגיש טוב עם מציאותה. כמו ה"לבנה" ה"תלמיד" וה"גוף".

אך כאן נמצאת הנקודה בה"א הידיעה. השלמות חייבת להיווצר על ידי שניהם יחד. ה"איש" אמנם מלא באנרגיה עצמית, אך חסר לו דבר אחד: יש לו צורך "להשפיע" את מה שיש בו למישהו אחר הזקוק לזה, ובלא זה הוא רק חצי – חסר לו שלמות. וה"אשה" הרי בוודאי "חסרה" כי אין לה משל עצמה כלום, רק מה שהיא תקבל מה"משפיע" שלה שהוא בעלה.

א"כ רק כאשר הם מתאחדים יחד – הוא "משפיע" לה, והיא "מקבלת" ממנו – אז ורק אז כך כל אחד בא על צרכו וסיפוקו, ושניהם יחד באים לשלמותם.

כשם שבדוגמאות הנ"ל – החמה נצרכת להשפיע ללבנה, והרב מוכרח להשפיע לתמיד, והנשמה לגוף, ולולא זאת – לא רק הלבנה והתלמיד והגוף נותרים ללא חיות, אלא גם החמה ורב והנשמה נותרים חסרי מטרה ותכלית, ורק כאשר הם משפיעים זה לזה, זוהי שלמותם. כך גם בנמשל של האיש והאשה – השלמות נוצרת רק ע"י האיש והאשה גם יחד.

 

פרק ב'

תכלית העולם – משפיע ומקבל

בפרקים הקודמים התבאר שהאיש הוא ה"משפיע" והאשה היא ה"מקבל". ורק ע"י שהוא משפיע לה, באים שניהם לשלמותם.

כעת נוכל להבין את מה ששאלנו בפתיחה – מדוע עשה ה' ככה, שהנשמה יורדת לעולם מחולקת לשניים – לאיש ולאשה, כשאחר כך עליהם להינשא ובכך לאחד את שני חלקי הנשמה לאחד. מדוע לא תרד הנשמה לכתחילה בתורה שלמה.

התשובה לכך היא:

השי"ת ועם ישראל הם גם כן משולים ל"איש ואשה", והקשר ביניהם הוא גם כן קשר של "משפיע" ו"מקבל".

השי"ת הוא המלך של העולם, הוא מקור הכל, והוא כולל בתוכו את כל הטוב ששייך בעולם. לא חסר לו כלום כמובן.

לשם מה הוא ברא את העולם? כדי "להשפיע" את כל הטוב שיש בו למישהו זולתו כביכול. לשם כך הוא ברא את כל העולם, וברא את עם ישראל, שהם יהיו כמו "אשה" שאין לה מעצמה כלום, והיא זקוקה להיות "מקבל", וכך יהיה לו כביכול למי להשפיע ולתת את כל הטוב שיש בו.

וזו בעצם כל המהות של התורה והמצוות שהשי"ת נתן לנו. הכל כדי שנוכל ליצור כלים שלתוכם נוכל "לקבל" את כל מה שה"משפיע" העליון – השי"ת – רוצה להשפיע לנו, כפי שיתבאר תיכף לעניין איש ואשה.

בכדי שנוכל להבין זאת כראוי, ובכדי שנוכל להגיע למצב הנכון בו השי"ת רוצה שנהיה, דהיינו – להיות במעמד של "מקבל" מול ה"משפיע", לשם כך, ברא השי"ת את כל מערכת הבריאה באופן של "משפיע" ו"מקבל", כפי שהוזכר לעיל בפרק ב' הדוגמאות של החמה והלבנה, הגוף והנשמה, הרב והתלמיד, ובעיקר – האיש והאשה.

השי"ת עשה מציאות כזו שכל נשמה שיורדת לעולם, נחלקת לשניים, לאיש ואשה, שעליהם בבוא העת להינשא זה לזו, ולשמש בתפקיד של "משפיע" ו"מקבל", ובכך לבא לשלמותם. ומתוך כך, נלמד להבין את היחס שלנו כלפי בורא עולם, שגם אנו במעמד של "אשה" ושל "מקבל" מול מלכו של העולם, שהוא ה"איש" שלנו כביכול, והוא ה"משפיע" להו את כל צרכנו.

פרק ג'

הנתינה והקבלה בחיי הנישואין – "אמצעי" להתאחדות בעצם

מתוך כך נבין נקודה חשובה ויסודית.

כפי שהקדמנו. קשר של איש ואשה אינו קשר של "חברות" הבנוי על "נתינה ונטילה" אלא קשר של "אחדות" בין שני חצאים, דהיינו: קשר בעצם, ולא קשר מקרי; קשר נצחי ולא קשר זמני.

הוספנו, שבכל זאת יש כאן שני חלקים – חלק שמשפיע [האיש] וחלק שמקבל [האשה], וא"כ שוב יש כאן כן לכאורה נושא של נתינה וקבלה, וזה אכן אמת, כפי שיתבאר בפרק הבא.

אך חשוב להבחין שוב – המטרה של ההשפעה והקבלה, אינה הנתינה והקבלה בעצמם, כי בזה שוב דומה הדבר לחברות ולשותפות, וכאמור – לא זו היא המציאות של חיי הנישואין. אלא – התכלית של ההשפעה והקבלה היא, שמתוך כך יבואו כל אחד לשלמותו, ואז יכללו זו בזה בהתכללות מושלמת וגמורה, שהיא האחדות האמתית שאמורה להיות כתוצאה מהנישואין.

וכן בקשר של עם ישראל עם השי"ת, שאף הוא בנוי בצורה של משפיע ומקבל, שהשי"ת רוצה שנהיה במעמד של "מקבל" כדי שהוא יוכל להשפיע לנו את טובו וחסדו, אך גם בזה, המטרה איננה ההשפעה והקבלה בעצמם, אלא שהם ממילא יביאו לכך, שתיווצר אחדות בין שני החלקים, בין המשפיע והמקבל, בין השי"ת לעם ישראל, שהאחדות הזו היא היא המטרה.

פרק ד'

התפקיד של האיש והתפקיד של האשה

לאור המבואר בפרקים הקודמים, נבאר למעשה את תפקידו של האיש ואת תפקידה של האשה – בחיי הנישואין.

כאשר מדובר בקשר של חברות  – הבנוי על נתינה ונטילה, התפקיד מאד ברור, והוא מתחיל תמיד מכיוון ה"נותן".

כי קשר שנבנה על הרווחים שיש לכל אחד מהשני – תמיד חייב להתחיל ממה שאחד מהצדדים "נותן" לשני, ואז השני שקיבל מוכרח גם הוא להחזיר טובה, וכך חוזר חלילה, עד שנוצר קשר, של נתינה ונטילה, שיוצר מציאות של קרבה ואהבה, מחמת שהם נותנים זה לזה, ומקבלים זה מזה.

לא כן בקשר של נישואין, שאינו קשר של "חברות", אלא קשר של "אחדות", שאמנם מתבטא באופן של "משפיע" ו"מקבל", אך המטרה האמתית היא להגיע לאחדות והתכללות זו בזה – בקשר כזה זה מתחיל להיפך.

נבין זאת היטב, כאשר נשוב לדמות זאת לקשר של השי"ת עם עם ישראל, שהוא ג"כ קשר של 'משפיע' לעומת 'מקבל'.

בקשר זה, ההתחלה היא מצד ה"מקבל", כלומר, מצידנו. עלינו להכיר קודם כל בעצם העבודה, שאנחנו "חלק ה' עמו" אנחנו כביכול חלק של השי"ת, שהשלמות שלנו היא ע"י השפעתו, ושלמותו כביכול היא ע"י שהוא משפיע לנו.

כתוצאה מהכרה זו, עלינו להעמיד עצמנו במצב של "מקבל". כלומר, במצב של הכרה בכך שאנו חסרי כל, ובלא שהשי"ת ישפיע לנו את מה שהוא רוצה וכביכול נצרך להשפיע לנו – אין לנו כלום.

כדי להעמיד עצמנו במצב זה, ולבטל את המציאות העצמית שנראה לנו שיש לנו – עלינו פשוט "לשמש" את השי"ת. השי"ת נתן לנו מערכת שלמה של תורה ומצוות, שע"י שאנו פשוט עושים אותם, ובזה אנו בעצם "משמשים" בפועל את השי"ת, עי"ז אנו מכניעים את הגוף כלפי הנשמה, ומכניעים את עצמנו כלפי השי"ת.

כתוצאה מזה, אנו מגיעים למציאות אמתית של "מקבל" ש'לית ליה מגרמיה כלום' – שאין לו מעצמו כלום, ואז ממילא יש לנו כלים לקבל את כל השפע שהשי"ת רוצה להשפיע לנו.

כך ממש לגבי חיי הנישואין.

ראשית דבר – יש כאן תפקיד על האיש והאשה להכיר בעובדה שהם שני חלקים של נשמה אחת, שבאים להשלים זה את זו.

כתוצאה מזה, על ה"אשה" להעמיד עצמה במצב של "מקבל", ולבטל את עצמה ואת מציאותה כלפי בעלה, כך היא תהיה "כלי" ריק שיכול לקבל בתוכו את כל השפע שבעלה אמור להשפיע לה.

לשם כך, עליה "לשמש" את בעלה, דהיינו, לעשות עבורו פעולות מעשיות, לבשל, לאפות, לכבד, ולנקות, וממילא היא מבטלת את עצמה ויישותה לבעלה, וכך היא נעשית "מקבל" וממילא בד בבד הופך הבעל – במקביל ממש – למשפיע, ומשפיע לה את כל צרכיה האמתיים, דהיינו – היחס החם, אהבה ואכפתיות, שכל זה "ממלא" את הכלי שלה, ומעמיד אותה במצב 'מלאה' ו'שלמה'.

פרק ה'

נתינה שהיא קבלה, וקבלה שהיא נתינה

כאן יש להבחין בדבר מעניין:

כאשר מדובר על התפקיד של ה"מקבל" לשמש את ה"משפיע", שזה נאמר הן עלינו-עם ישראל שעלינו 'לשמש' כביכול את השי"ת, והן על האשה שעליה 'לשמש' את בעלה, הרי זה נראה לכאורה כאילו ה'מקבל' הופך להיות 'נותן' ו'משפיע', כי הרי הוא כעת "משמש" את המשפיע.

אך באמת 'שימוש' זה איננו 'נתינה' אלא 'קבלה', כי יש "נתינה" שהיא בעצם "קבלה", ויש "קבלה" שהיא בעצם "נתינה".

אדם יכול להפוך את הנטילה לנתינה; מי שנוטל על מנת לתת לזולתו את אפשרות הנתינה, וכוונתו לשמח את הנותן, אינו אלא נותן.

לדוגמא: אברך בא לביקור אצל הוריו לאחר שאכל ארוחת צהריים בביתו, והנה אמו מציעה לו לאכול ממה שהכינה היא, הוא אינו זקוק לאכילה זו כלל אך למרות זאת אוכל, הוא נותן לה תחושה שהיא החייתה את נפשו- זוהי נטילה שהיא בעצם נתינה.

לעומת זאת אדם אנוכי הנותן על מנת שיקבל תמורה בכפליים, אינו נותן אלא נוטל, ונתינה זו נובעת משיקולים, מאינטרסים של "שמור לי ואשמור לך"

לדוגמא: "המפטם אווזים לשחיטה"- בפועל אדם זה נותן להם את כל הטוב, אך כל כוונתו היא לאכול אווזים שמנות ומפוטמות. נתינה זו של תן וקח אינה נתינה אלא לקיחה

הנתינה או הנטילה תלויות במחשבת האדם ובטוהר כוונתו- מחשבה זו היא דקה מאוד, חוט השערה מבדיל בין הנותן ללוקח.

כך בענייננו. אמנם בשלב ראשון נראה כי ה"אשה" היא "נותנת", אך באמת זו "קבלה" כי מטרת הנתינה היא כדי להיות כלי שיוכל לקבל. והבעל כשהוא לכאורה 'מקבל' את השימוש' – זו בעצם 'נתינה', כי המטרה היא כדי שיוכל להשפיע לה את מה שהיא אמורה לקבל.

פרק ז'

הנוטל עצה מן הזקנים – אינו נכשל לעולם

לאור כל הנ"ל נבין היטב את היסוד החשוב של "הנוטל עצה מן הזקנים אינו נכשל לעולם".

כאמור, הייחס שלנו- עם ישראל כלפי השי"ת הוא יחס של משפיע ומקבל, במקביל כביכול ליחס שבין איש לאשה.

אלו שאכן זכו בשלמות להיות "מקבל" כלפי השי"ת, כלומר, לבטל את כל מציאותם ויישותם העצמית, ע"י ששימשו את השי"ת בתורה ומצוות, וממילא נעשו כלי אמתי לקבל את כל ההשפעה שהשי"ת רוצה להשפיע לנו הם ה"זקנים" – הצדיקים.

ע"כ אם אנו רוצים לקבל את הדרך הנכונה כיצד לחיות חיים נכונים, הן בעניין הקשר שלנו עם השי"ת, באופן נכון של משפיע ומקבל, והן ביחס שבין איש לאשה – עלינו לבא אל הזקנים הללו, וללמוד מהם כיצד מתנהל היחס הנכון של מקבל מול משפיע.

ויתירה מכך, במציאות זו עצמה של אדם שבא לקבל עצה מן הזקנים, נפעל שוב אותה פעולה ממש של "משפיע" מול "מקבל", כי כאמור בפרק א', היחס של ה"רב" כלפי ה"תלמיד" הוא יחס של "משפיע" כלפי "מקבל", כי הרב הוא ה"משפיע" והתלמיד הוא ה"מקבל".

נמצא שאין כאן רק פעולה טכנית של 'לשאול שאלה' ו'לקבל תשובה', אלא יש כאן שלמות שנוצרת ע"י שהרב משפיע והשואל/מתייעץ 'מקבל', שבזה מתחברים שני חלקים והופכים לאחד.

על זה בעצם בנויה כל המערכת של העולם ושל היהדות – על היסוד של חיבור בין משפיע למקבל, כי השי"ת הוא המשפיע כלפי העולם ועם ישראל שהם המקבל, וכן הצדיקים ועם ישראל – הצדיקים הם המשפיע ועם ישראל הוא המקבל, וכל בין כל אדם לחברו, כל אחד הוא 'משפיע' לחברו, אם זה בגשמיות בנתינת צדקה ועשיית חסד, ואם זה ברוחניות – בהארה שהוא מאיר לו בעבודת ה'.

והביטוי החזק והשלם של כל זה – הוא בבית, כשיש את הקשר הנכון בין האיש לאשה, שכל אחד ממלא את תפקידו כראוי, והם אכן מגיעים כל אחד למקומו – האיש כ"משפיע" והאשה כ"מקבל", שאז נעשה איחוד ושלמות, ולכן "איש ואשה, זכו – שכינה שרויה ביניהם", כי זה ממש היסוד של העולם, תיקונו ושלמותו.

וכשנזכה שכל חלקי ה"משפיע" וה"מקבל" יתנהלו על מכונם, אז תהיה הגאולה, ויתגלה מלכות ה' בעולם, יבנה בית המקדש, ונזכה לקבל את תכלית ההטבה שהשי"ת רוצה להשפיע לנו.

סיום

אמרו חז"ל (סוטה י"ז, ע"א): "איש ואישה, זכו – שכינה ביניהם, לא זכו אש אוכלתן"

מה הכוונה 'שכינה ביניהם'? איך זוכים ששכינה וקדושה תשרה בבית?

אם איש ואשה זוכים להגיע לאחדות אמתית, שכל אחד משלים את חברו, אזי הם ממלאים את התכלית שלמה ברא השי"ת את העולם, שתהיה בו הנהגה שכל "משפיע" נותן את השפעתו ל"מקבל" ובכל נוצרת שלמות ואחדות – וממילא השכינה שורה בביתם, כי הרי את זה בדיוק רצה השי"ת, וכאן בוודאי ירצה להשכין שכינתו.

0 תגובות

השאירו תגובה

Want to join the discussion?
Feel free to contribute!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *