5577

נחמו – איך אפשר בכלל?

מה שנשמע השבוע בהפטרה, יהיה הדבר הכי פחות צפוי על רקע  התקופה. "נחמו נחמו עמי" ידרוש מאיתנו הנביא. ואנו נעמוד לכאורה נבוכים, מה רוצה מאיתנו איש האלוקים, 'נחמו' – דורש הוא, וכי איך?

רק כעת – בתשעה באב, ישבנו לארץ לילה ויום, ביכינו את כל מה שהיה ואיננו. זעקנו 'איכה' על גלות השכינה, קשרנו קינה על חורבן ציון, וגעינו בבכי על צרות ישראל. הצהרנו אז בקול חנוק מבכי ששום דבר בעולם, שום דבר לא יהיה עוד כפי שהיה. אמרנו שהפצעים לא יגלידו, הכאב לא ישקע, ושאף אחד לא ינסה לנחם אותנו עם גלולות הרגעה, כי תקענו כף לחורבות ציון – 'אם אשכחך…'

כמה תמוהה היא אם כן בקשת הנביא 'נחמו', וכי ישנו איזה 'כפתור הפעלה', ללחוץ ולהתנחם.

 

אם נבקש למצוא משל למצבינו, הרי דומים אנו לאותו שר נכבד מרואי פני המלך. שנים של קירבת מלכות, כבוד וגדולה ידע. בשכונת הארמון התגורר, ורוב היום בילה עם המלך. והנה יום אחד קרה הדבר, ברגע של חולשה שלח את ידו במעל וחטא לממלכה ולמלך.

משנודע הדבר, זימן אליו המלך את השר הנכבד, וקנס עליו גזירת גירוש. תרמיל קטן בלבד הורשה השר המגורש ליטול עימו אל גלותו, וסכום זעום של מעות, כדי הוצאת שבוע אחד. בין לילה מצא עצמו מחוץ לגבולות עיר המלכות, ימים ארוכים הטלטל בדרכים אל יעד בלתי ידוע. בתום מסע מפרך, הושלך השר ברחוב סואן בטבורה של עיר זרה. את השפה לא הכיר, גם הליכות המקום זרות היו.

ימים ראשונים נתון היה תחת הלם הגירוש, בדמיונו חי עדיין בצל המלך, בחיק משפחתו, ובמעמדו הקדום. ומשחדרה המציאות המרה אל תודעתו, חישב ליבו להתפלץ מחמת צער ועגמת נפש. ואז, ביום קודר אחד, על סף ייאושו המוחלט, הגיע לידיו מכתב חתום בטבעת המלך. באיגרת פונה אליו המלך במילים פשוטות 'מצבך ידוע לי, אך בקשה אחת לי אליך, אנא ממך התחזק'. עמד השר נבוך והאיגרת שמוטה בידו, מה רוצה ממני המלך, וכי לא מצא לו מלכי הרם אלא עלוב שכמוני להתלוצץ ממנו. הלא הוא זה שהשליך אותי הנה, וכעת מבקש הוא שאתחזק. וכי איך.

אבל למכתב היה גם המשך קצר: 'אינני יודע מה דעתך על המקום בו מבלה אתה בתקופה האחרונה. בכל אופן, בית המלוכה מגלה דווקא המון עניין בעיר הצבא הזו, עליה מושתתת כל כוחה של המעצמה היריבה. סביר להניח שעד לרגע זה אינך יודע, אבל ה'גירוש' היה רק עילה לפעילות רגישה, נשלחת לכאן בכוונה תחילה, רק אדם מוכשר כמוך יוכל לפצח כמה חידות סתומות שמצויות עתה ממש בכפות ידיך. היכנס נא לתפקידך בראש מורם, מהזירה אליה שוגרת תוכל להועיל לממלכה יותר מכל מה שפעלת עד היום כאן בצל הארמון. בהצלחה'.

גלות – שליחות

זה בעצם הסיפור שלנו. נכון, המקום בו אנו חיים באלפיים שנים אחרונות רחוק בהחלט מכל מה שהיה לנו בתקופה המופלאה של לפני הקינות. החיים בצל בית המקדש, נביאים קדושים, וטהרה שנשבה בין חומות ירושלים, כל אלו היו חלק מאטמוספרה אחרת. אין ספק, אכילת חולין בטהרה, קרבנות, זריזות של כוהנים, ומורא מקדש, מרוממים את הנפש לעולם של אור. ואם היו שואלים אותנו היכן היינו מעדיפים לחיות, התשובה צפויה מראש.

חטאים ועוונות, פגמים וטעויות, כל אלו הובילו אותנו רחוק מאוד מירושלים של מעלה. אנו בגלות – נכון, אבל ממש לא בעונש. אצל הקב"ה אין מושג של הענשה לשם עונש. בורא העולם עוסק תמיד רק בתיקון, לא בחורבן והרס. וכשיש צורך להרוס זה בא רק בכדי לבנות. ולפעמים רק גלות וריחוק יביאו אותנו קרוב יותר.

הגלות היא שליחות, שליחות סודית וחשובה מאין כמוה. כה חיונית השליחות לתכלית הבריאה, עד שאפילו אנו, הנפשות הפועלות, איננו יודעים מאומה על אותה שליחות סודית, עד לרגע המתאים. כמו בכל פעולה בנקודה רגישה וגורלית, אפוף המבצע כולו בערפל סמיך של אי ידיעה. היציאה אל השטח מחופה היטב בכל מיני סיבות, במקרה שלנו קוראים לזה 'גלות'.

'מפני חטאנו גלינו מארצנו' אבל גלות זו משמעותה – שליחות. נשלחנו עמוק אל שטח האויב. אל השליחות יצאנו בלילה אפל, כמגורשים. רק עמוק בתוך השטח, תוך כדי פעילות, שם מכה בנו ההכרה, מאירה כברק – נשלחנו הנה מתוך כוונה ברורה.

בשלושת השבועות האחרונים מצאנו את עצמנו לפתע בגלות, שוב עלה מצבנו האומלל על מול העיניים. הימים האחרונים היו תקופת ההלם, חשנו היטב את הגלות, הגירוש. בכינו על הריחוק, כאבנו את הזרות והניכור. ואז, כמה ימים לאחר תשעה באב, מגיע לפתע המכתב.

'נחמו' מבקש הנביא. ויש לכם סיבה טובה, כי לא לחינם נשלחתם הנה. הסיבה כתובה שחור על גבי לבן בספרי הצדיקים. במשנתו של רבינו מכנים אותה 'התחזקות'. ההתחזקות איננה טפיחה על השכם, אמירה בלתי מחייבת של עידוד לאיש שחוח גוו. התחזקות היא האמת שמאחורי הגלות. התחזקות היא הסיפור האמיתי מאחורי מה שנדמה כריחוק וגירוש.

הנחמה איננה מתעלמת מהכאב והצער אותם זעקנו רק אמש. המצב שתיארנו שם, בקריאת הקינות, אמת ויציב, ונכון גם לשעת קריאת הפטרת 'נחמו'. הנחמה היא הסיפור שמאחורי הקלעים. וכששומעים אותו, התמונה כולה מקבלת משמעות אחרת. בארמון המלכות ניתן לעשות דברים גדולים ויפים, החיים בתקופת האור נפלאים ומרוממים, אבל יש דברים שנוגעים לעצם קיומה של מלכות שמים, יש נושאים שמחכים לתיקונם עוד מתקופות של קודם בריאה. ואת אותם מבצעים ניתן לבצע רק כאן במקום העמוק בעולם.

נחמה, ועוד אחת

'נחמו נחמו' זועקת ההפטרה. הנחמה כפולה היא, יש בה שלב ועוד אחד. כשפתאום בתוך הגלות מבינים שזוהי בעצם שליחות, זוהי נחמה ראשונה. נחמה של בתוך הגלות. ואם מחזיקים חזק יש לזה המשך. הנחת רוח הגדולה ביותר עולה מהמקומות היותר עמוקים – נכון. אבל לא זוהי התכלית, השי"ת רוצה אותנו לידו בארמון המלכות. אם מוכנים לקבל את הנחמה הראשונה, כשהאוזניים מסכימות לקבל את דברי ההתחזקות, ככה כמות שהם, בלי פלפולים והסתייגויות, או אז תבוא גם הנחמה השנייה, זו שתוציא אותנו מכאן, ותשיב אותנו אל מה שהיה טרם קינות, ואף אל מעבר לזה.

0 תגובות

השאירו תגובה

Want to join the discussion?
Feel free to contribute!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *