IMG_1149

מותר ליסוע לאומן?

מותר ליסוע לאומן?

המשפט מוכר מאד, אין מי שלא שמע עליו. מה הוא אומר? תלוי כמובן למי. יש שמשפט זה מתקבל אצלם בהתלהבות, בשמחה, בהשתוקקות ובגעגועים. ויש מי שהוא מעורר אצלו תמיהה, הסתייגות, ואפי' זלזול.

ובכן, מה זה באמת? מה הרעש הזה, התעמולה הזאת, מה מקורו, מה ענינו, למה זה נצרך, והאם מדובר בנושא 'חלק', מה עם יציאה מארץ ישראל, ועזיבת הבית בר"ה, וכו' וכו'.

ננסה בכמה שורות, לעשות קצת סדר בדברים, ולראות מה זה אומר למעשה, לכל אדם באשר הוא.

ובכן, האמת שבשונה מכל העניינים, העצות, העבודות, והדרכים, שגילה והאיר מוהר"ן, בספריו, ובשיחותיו וכו', שבהם נתבאר כל עניין היטב היטב, מה עניינו, מה גודל חשיבותו, מהם פרטיו, מהם הדרכים לזה, וכו' וכו', נושא זה של ראש השנה באומן, היה ועודנו סתום וחתום, לא מבואר ולא מוסבר, 'הוראה' ותו לא.

אך המסר העולה מכל השיחות שנאמרו בנושא הוא בערך כך: "יש פה דבר גדול ועצום… הרבה יותר מכפי שאתם יכולים לשער… אין אפשרות לגלות במה מדובר… אך כל מי שמוכן לשמוע, אי אפשר להשיג מה הוא מרויח…  בשום אופן לא משהו שאפשר להרוויח באופן אחר, במקום אחר ובזמן אחר…" !!!

ברור א"כ קודם כל שיש כאן צורך בביטול, באמונת חכמים, ובציות ללא שכל, זה שלב ראשון, בלי זה אי אפשר ואין טעם להתקדם הלאה, כמובן, שהדבר קל יותר למי שמודע לגדלותו הבלתי נתפסת של בעל האמרה, ועל הערכתם של הצדיקים שהיו בדורו ואחריו – אליו ולדבריו, מה שלא ניתן כמובן לבאר במסגרת זו.

אך ננסה בכל זאת להבין מה שניתן להבין, מה באמת העניין בזה, האם זה מחייב, ואת מי, והאם בעצם יש מקום לכל ה'המולה' הזו. נבאר א"כ בקצרה את הנושאים הבאים: א. קברי צדיקים. ב. אומן. ג. ראש השנה. ד. אומן ראש השנה.

קברי צדיקים

הנושא של קברי צדיקים מתחיל בידיעה, ש"צדיקים במיתתם נקראים חיים", ואדרבה, "גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם", וממילא אם בחיי חיותם נאמר "צדיק גוזר והקב"ה מקיים", כל שכן שלאחר הסתלקותם יש בכוחם לפעול עבורנו כל הנצרך בשמיות ורוחניות, והוא ע"י שבאים אליהם, ומתפללים שם, ובזה מעוררים אותם לפעול עבורנו.

כך מצינו אצל כלב שהלך להשתטח על קברי אבות בכדי להינצל מעצת המרגלים. כך מצינו אצל יעקב אבינו שקבר את רחל אמנו ע"ה על אם הדרך, בכדי שכשיצאו לגלות יתפללו שם והיא תפעל עליהם רחמים, [ואכן מצינו אצל יוסף הצדיק שבדרכו למצרים התפלל שם], כך מצינו בקבורתו של משה רבינו ע"ה, שהסתירו הקב"ה בכדי שלא יוכלו לבוא להתפלל שם, שא"כ מיד יבא הגאולה (תוס' סוטה יא), ובזוה"ק הפליג מאד במעלת הדבר, והגר"א זיע"א (בפי' על תיקו"ז) הוסיף, שאחר חורבן ביהמ"ק, עיקר השראת השכינה הוא בקברי צדיקים.

ואכן, עם ישראל לדורותיו, נהג לבא על קברי צדיקים, ולהתפלל שם עבור כל הנצרך, ישנם צדיקים שהבטיחו הבטחות מיוחדות לבאים להשתטח על קברם, ויש מקומות שעם ישראל מעצמו מרגיש משיכה מיוחדת לשם, כדוגמת מערת המכפלה, קבר רחל, ציון הרשב"י במירון ועוד.

אומן

אומן, מקום קבורתו של מוהר"ן זיע"א, אף הוא ככל קברי הצדיקים, מקום קדוש ומסוגל להתפלל ולהוושע בכל הישועות, אך בשונה מהם, הבטיח מוהר"ן הבטחה נפלאה, הבטחה שלא מצאנו דומה לה, לא בוודאותה, ולא באיכותה, ההבטחה נאמרה בפני שני עדים, וכתובה בפירוש ללא שום ספק. הובטח לכל מי שיבא לשם, ויעשה את הנצרך (פרוטה לצדקה, ואמירת המזמורים), שהוא ישתדל בכל כוחו עבור תיקון נשמתו, עד להוצאתו המוחלטת מהגיהנם, ובלבד שלא ישוב לאוולתו.

הבחירה כמובן בידו של כל אחד, אם לשמוע ולהאמין לדברי אמת, ולהבין שאכן מדובר במציאה ממש, ושמן הראוי לו לעשות את המינימום להצלת נפשו ונשמתו בזה ובבא, או להיות חכם בעיניו, שלא להיות נפתה אחר כל מיני 'עניינים', ש'מי אמר שהם נכונים', וש'לא קבלנו במסורת', וכדומה, ולנסות איכשהו להסתדר בעצמו בהגיע העת.

עד כאן מדובר בדברים ברורים.

כאן מגיע העניין של ראש השנה, שכפי הנ"ל, בזה לא נאמרו דברים ברורים על מהות הדבר, מה מטרתו, ומה הרווח בו, (אם כי נאמרו דברים ברורים מאד בגודל חשיבותו, וכנ"ל), כאן אנו צועדים בדרך אפשרית, אך לא מוכרחת, כמובן.

מה רוצים מדורינו?

ובכן, כל אחד בעל לב מרגיש, ומח מבין, וגם מי שלא, רואה ויודע, שדורנו הוא דור מיוחד, שונה לחלוטין מכל דור אחר, אפי' מדור אחד קודם, שינוי מוחלט ממש, הן בנוגע להרגשות שבלב, בעוד בדורות קודמים, כל אחד היה מתעורר עד כדי בכיה, בעבודת התשובה של ימי תשרי, ובעבודת האבלות של ימי בין המצרים, וכן בעבודת השמחה של שבת קודש ויום טוב, ובעצם, בעבודת ה' ביום יום, כל "והוא רחום", כל תפילה, כל עבודה, הכל היה מלא עם לב מרגיש, ודמעות היו דבר שבשגרה, הן דמעות שמחה, והן של צער ח"ו, וכ"ז הן בין אדם למקום, והן בין אדם לחברו, כל אחד הרגיש את השני, השתתף עמו לטוב ולמוטב, יש לזה דוגמאות רבות שאין כאן מקומם, אך זאת הייתה המציאות.

בדורנו, נסתמו הלבבות, נאטמו המוחות, ונתכסו כל ההרגשות, ליבנו לב אבן, הרגשותינו כקיר שיש, הכל יבש, לא מרגישים שום התעוררות, ודאי לא עד דמעות, לא מתפילה, ולא מ"והוא רחום", לא 'אלול', ולא 'תשעה באב', לא שבת ולא יום טוב, וגם בין אדם לחבירו, נהיינו אדישים לגמרי, כשהיה שמחה אמרנו 'מזל טוב', וכשהיה חלילה צער, באנו לנחם, אך הכל מכני, הכל ביבשות, כמו מכונות, וכך נראה כל המצב בעבודת ה'. מנסים שוב ושוב, לפתוח את הלב, לנער אותו קצת, להדליק בו איזה ניצוץ, הוא מגיב מעט במקרה הטוב, וחוזר לישון…

הנסיונות של דורנו אף הם חריגים בעוצמתם, כזה כוח של היפך הקדושה, עולם של הסתרה רח"ל, ספיקות ותהיות, הרגשת ריחוק ומרירות, ויחד עם זה, 'מבול' המכשירים הזערוריים, החל מה'פלאפונים', ה'אמ פי', ועד מכשירים שלא כדאי להזכירם, עיתונים, מודעות ופרסומות, ומי מדבר על יציאה לרחוב, או נסיעה, סכנת נפשות ממש, היצר מסתובב סביבנו, בינינו, ובתוכינו, עם טנקים ו"פצצות אטום", ויורה ללא חשבון וללא רחמנות, רבים חללים כבר נפלו רח"ל, פצועים ללא מספר, והמצב קשה מנשא.

מה המטרה של כל זה? האם יש לזה פיתרון? הלא ברור שאין כאן חלילה 'הזנחה' מצד אבינו שבשמים, וגם אין זה חלילה 'בשנאת ה' אותנו', הלא זה היה טעותם של המרגלים, שהפיל אתם עם כל עם ישראל, ומזה אנו סובלים עד היום, 'אהבתי אתכם אמר ה", אהבה רבה, אהבת עולם, אין גבול לאהבתו, אם כן בהכרח יש לכל זה מטרה, יש לנו תפקיד מיוחד, מה שלא היה לכל הדורות, מהו???

"שמד" ו"רצון"

התשובה לזה היא (הנושא כמובן ארוך ורחב, ונכתוב רק כמה מילים הנוגע לעניננו): אמת, אי אפשר בדורנו להגיע לעבודת הדורות הקודמים, לא במעשים ובוודאי לא בהרגשות, הנסיונות קשים מאד, ואין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו, העבודה שלנו, דור 'עקבתא דמשיחא', הדור האחרון, שאמור להביא את גמר התיקון, הוא – ה"בחירה בנקודת היהדות".

כלומר, בודאי יש את העבודה המעשית של קיום מצוות התורה, וזהירות מעבירות, אך לא בזה נמצאת בחירתו התמידית של האדם, לזה צריך בחירה חד פעמית, ולהכנס למסלול והרגל מסוים, וממילא המצב בסדר פחות או יותר, צריך כמובן התגברות והתעוררות וחיזוק מידי פעם, אך אין כאן ממש נסיון של "חמישים על חמישים" בין טוב לרע.

הבחירה האמיתית היא בין "שמד" ל"רצון", 'רצון' פירושו חיפוש תמידי, כלומר, התקדמות תמידית! בין כשהולך כסדר, ומצליחים בעבודת ה', לא לעצור, לא לנוח, לא להרגיש 'הגעתי', 'יש לי', אלא להמשיך לרצות, להשתוקק ולכסוף, ליותר גבוה, יותר עמוק וכו', ובין כשלא הולך כסדר, ואפי' במצב של נפילות ח"ו, לא לעזוב את הרצון, לחזור שוב ושוב, לעצמו, לסובביו, ובעיקר – בשיחה עם השי"ת, מה הוא רוצה באמת! להמשיך לרצות את הגבוה ביותר, גם במקום הנמוך ביותר!… זהו עבודת ה"רצון", וזהו בעצם ה"חיים", מצב של תנועה (פנימית) תמידית, לא דוממת, והפסגה שאפשר להגיע הוא: לעמוד ביום ה'מאה ועשרים', עם 120 שנים מלאות וגדושות, ולהרגיש 'עוד לא הגעתי'!…

ההיפך מזה הוא 'שמד': שמד פירושו: יאוש, הרמת ידים, חידלון. בדרך כלל זה קורה בנפילה, אחת או כמה ר"ל, עד שאדם מרים ידיים, ואומר 'עד כאן', זה לא בשבילי, אך אפי' אדם שלא נפל, אם אינו ממשיך לחפש, זהו ג"כ בחינה של 'שמד', כלומר, חוסר חיפוש, חוסר רצון, תנועה פנימית 'דוממת', ייתכן שהוא 'עושה' הרבה דברים, אך בלבו יש 'שמד'. לגבי הרבה חלקים ורובדים (שאליהם אינו שואף, או שמהם הוא כבר התיאש), הוא 'משומד' ר"ל, 'שמד' מוחלט הוא כאשר אדם כל כך מיואש עד שהוא מתנתק לגמרי ממקורו רח"ל.

את הנקודה הזו רוצה מאתנו השי"ת! "לבחור" בו, ו"לבחור" בתורה וקיומה, כלומר "לרצות"!, ע"כ, בשונה מדורות קודמים שהיה אפשר להשלות עצמו, עקב הצלחותיו, והרגשותיו, שהוא עובד את ה', גם בלא עבודת הרצון, בדורנו, אין משהו אחר, המצב ה'מעשי' בעבודת ה', אפי' החיצונית, לא קלה, וכש"כ הפנימית, כל שנשאר לנו הוא "לרצות", אבל עד הסוף! ראש בקיר! זה אני רוצה, פה אני נשאר, ומינה לא תזוע. כמובן שמי שרוצה באמת, מתפלל, וממתין בסבלנות, בלי לעזוב את המערכה, מגיע בסוף.

מאיפה מקבלים את הכח הזה? מהיכן לןקחים את ה"רצון" הלזה? איך מעוררים אותו בכלל, ואיך שומרים על גחלתו בקביעות שלא תכבה? הלא אנו רח"ל עמוק עמוק בתוך ה'שמד', איך יוצאים משם?

משה רבינו! הוא היה לו את הכח להוציא יהודי מכל בחינה של 'שמד', לתכלית ה'רצון', וע"כ "משה" (345) עומד בין "שמד" (344) ל"רצון" (346), זה בעצם היה תפקידו, על ידו קבלנו את התורה, וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל – "רצוננו לראות את מלכנו".

משה רבינו איננו, ואפילו קברו נסתר מאתנו, אך כבר גילו לנו בזוה"ק "אתפשטותא דמשה בכל דור ודור", כל צדיק יש לו את הכוח הזה שנקרא "משה", להעלות אותנו משמד לרצון.

ראש השנה

נחזור רגע ל"ראש השנה". מהו ראש השנה? ר"ה הוא יום הדין! כ"א נידון אם יזכה לחיים או וכו', כולנו רוצים לחיות, מבקשים, וחוזרים ומבקשים "זכרנו לחיים" "כתבנו בספר החיים", רבש"ע, תן לנו חיים, תן לנו כל מה שנצרך כדי לחיות.

אך ראה זה פלא, בנוסח התפילה, כאילו שכחו מכל הסיפור… לא מוזכר: לא חיים, לא בריאות, לא פרנסה, ולא שום דבר, רק "מלוך על כל העולם כולו וכו'" "וידע כל פעול כי אתה פעלתו וכו'", מלכויות, זכרונות, שופרות, ובכן תן פחדך, ויאתיו כל לעבדך, מלכות ה', גאולה וכו' וכו', מה פשר הדבר?

הוא אשר דברנו. אנו רוצים לחיות, אך האם אנו יודעים מהם "חיים"? חיים פירושו "רצון", ו"רצון" הוא קבלת מלכות שמים, לחיות ברצון תמידי למלא רצון ה', מתוך ביטול גמור, לית לי מדידי כלום, לא אכפת לי: כן הצלחתי או לא הצלחתי, כן הגעתי או לא הגעתי, אכפת לי רק דבר אחד, "מה ה' רוצה ממני כעת!!!" זה ותו לא – זהו חיים! על החיים הללו אנו מבקשים בתפילה, ועל זה אכן התפילה מלאה מתחילה ועד סוף.

אך מה אעשה, אם אני לא מרגיש שזה מה שאני רוצה?! אני בפנים רוצה דברים אחרים לגמרי: כסף, כבוד, תענוגים, ותאוות, איך אוכל א"כ לבקש ע"ז כשזה לא "אני"?! כאן אני מוכרח מישהו שיבא ויעשה לי "טיפול", יעשה סדר בפנים, ינקה את חלקי ה"שמד", וירכיב במקומם את חלקי ה"רצון". צריך א"כ לחפש מי מוכן לעשות עבורי טיפול זה, איפה, מתי, (וכמה זה עולה).

כאן יש לי מה לחדש לך! יש מקום כזה, יש "מטפל" כזה!, קוראים לזה "אומן" (ולא לחינם!), שם יש מי שעושה את ההמרה, ללא תשלום, רק בתנאי אחד: תהיה אצלו בזמן המתאים, כלומר, בראש השנה! אם תהיה שם, תוכל פתאום להרגיש, שבאמת הלב מתמלא ב"רצון", באמת אני רוצה את החיים האמתיים, אח"כ במשך השנה, כבר תוכל נכון יותר למלאות את המטרה, שבשבילה אנו פה, עם כזה רחוב, ועם כזה לב…

מדוע דוקא שם? אולי ב"כותל המערבי", או ב"קבר רחל", או אולי אצל רשב"י במירון? השאלות צודקות, המציאות לא. לא משום שהם מקומות פחות חשובים, אלא משום שהם לא בקשו ממך לבא לשם, ולא הבטיחו שום דבר אם כן תבא, אלו מקומות נפלאים, אבל אם ה"טיפול" חשוב לך, תיגש למי שקרא לך.

לא מדובר בתיאוריות "על הנייר", מדובר ב"מציאות בשטח", מי שראה – יודע, ומי שלא – לא יוכל אפילו להאמין.

עומדים שם בערב ראש השנה, שורות שורות של בני אדם, אלפים, עשרות אלפים, מ'עגילים וקוקו', ועד תלמידי חכמים, צדיקים וזקנים, עומדים צפופים, ומשתחוים צפופים, אין מקום להכניס סיכה, במשך שעות ארוכות, במצב של "צום" (כנפסק בשו"ע), הצעקות והבכיות מרקיעות שחקים, נראה כאילו כל העולם שבת, לא מעניין שום דבר. ועל מה הצעקות, על מה הבכיות? על כסף, כבוד, רפואה וכו'? אולי גם, אך לא, ממש לא העיקר, מעט הקשבה תגרום להלם של ממש, כולם זועקים במר נפשם, בכלות הנפש, על גלות נפשם, על הנפילות והקשיים, על המכשולות והמעידות, ובעיקר, מבקשים ומתחננים על העתיד, על פתיחת הלב, התחדשות, טהרה, קרבת ה', תורה, תפילה, קדושה וכו' וכו', ועל – ה"רצון"!!! לא יאומן כי יסופר, ימות המשיח ממש.

פשוט מאד, עשרות אלפי יהודים, עוברים טיפול ביד "אומן", ועוברים בזה אחר זה ובבת אחת – מכל חלקיק של "שמד", למלא חפניים "רצון". נכנסים כמו שנכנסים, ויוצאים בנ"א חדשים, כפשוטו ממש.

ההמשך פשוט מתבקש: התפילות של ראש השנה ברוב עם (אלפי איש!), בהתעוררות עצומה, והשתפכות הנפש נפלאה, מבקשים על החיים האמתיים באמת, מתעוררים באמת ובאופן הנכון לקול התקיעות, מתענגים על ה' בסעודות החג, והשמחה שבמוצאי החג, כבר חורגת לגמרי מגבולות הטבע, חוזרים לארץ ישראל, ומתחילים לחיות כ'בן ישראל', חיים של 'בני בכורי ישראל', ושל "ישראל אשר בך אתפאר".

לסיום, נסיר את אבני הנגף:

האם מותר לצאת לחו"ל? ובכן, מבואר להדיא ב"שדי חמד" ו"שערי תשובה" ועוד פוסקים, שמותר לצאת לקברי צדיקים, וכפי שאכן נסעו רבים (ביניהם: רבנים, ראשי ישיבות ומשגיחים), לקבר הגר"י סלנטר זיע"א, ולקבר רבי יעקב אבוחצירא זיע"א, ויותר מכך פסק ב"משנה ברורה", שמותר לצאת לכל דבר מצוה, (ובאמת אין צורך לכל זה, שהרי לכל הדעות מותר לצאת לצורך רפואה, רפואת הגוף, כל שכן לרפואת הנפש, ועל אחת כמה וכמה לרפואה רוחנית, בדבר שהנשמה תלויה בו).

מה עם בני הבית? מדובר כמובן בהסכמתם המלאה, ובדרך כלל, גם ברצונם והתלהבותם (אם יודעים במה מדובר), אם אין לזה הסכמה, ברור שאסור לנסוע, כשם שאין היתר 'לגנוב' כדי לנסוע, לא נאמר, ולא עלה על דעת מי לעבור ח"ו איסורים כדי לנסוע, הנסיעה מטרתה לקרב אותנו לקיום התורה, לא ע"י ריחוק ממנה חלילה. אך כמובן, ככל שהדבר חשוב, עושים הכל בכדי לגרום להם לרצות זאת, כולל: תפילות, הסברה בחשיבות הדבר, פיצוי וכדו', ובדרך כלל, מי שבאמת רוצה, העניין מסתדר על הצד היותר טוב, והנסיון יעידנו.

וה' ינחנו על דבר אמת, למען שמו באהבה.

4 תגובות
  1. naftoli
    naftoli says:

    twhy is it assur if the wife doesn't let we know by R Yitzchok the son of Moharnat that he went even though his wife didn't want what is the shaychus to genaiva

    הגב
    • ישראל מאיר גלינסקי
      ישראל מאיר גלינסקי says:

      באופן עקרוני, בוודאי שאפשר לעשות זאת גם ללא רשות האשה, ולא גרע מלימוד תורה שיוצאין ללא רשות. אלא שבדרך כלל אלו ששואלים את זה, זאת משום שהעניין מצטייר להם כעניין של עריצות ואכזריות, כביכול 'לא אכפת לי מאשתי והילדים', וממילא מצטייר כאילו מותר לעבור עבירות העיקר להגיע לאומן.
      ולכן חשוב להדגיש, שבוודאי לא עושים עבירות בשביל זה, והכל נעשה על פי התורה וביישוב הדעת. [אלא שגם אז, יש פעמים שצריך לעשות זאת למרות אי הסכמת האשה, אבל זה כבר לא דבר שכותבים, כי זה עניין אישי, וכל מקרה לגופו צריך לדעת איך להנתנהג], וד"ב.

      הגב
  2. ברסלב מאיר
    ברסלב מאיר says:

    זה המתנה שרבינו קיבל
    כמו שרבי מאיר קיבל מתנה – כל האומר אלקא דרבי מאיר ענני
    ומי שיאמר אלקא דרשב"י ענני – זה לא זה !
    אותה השאלה והתשובה לגבי קורבנות בבית המקדש !
    תשובה ששמעתי מהרה"ח ויזנפלד שליט"א

    הגב

השאירו תגובה

Want to join the discussion?
Feel free to contribute!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *