888995

מהותה של ספירה

"וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום"

א. לא תמצא יום שאין בו טוב

איתא בזוה"ק (נשא קכ"ג) "תא חזי, לשית יומי בראשית, לכל חד אית ליה פרצופא דההוא דרגא דאנהיג ליה, ולא תשכח יום דלית ביה טוב וכו', וכל יומא אית ליה גדר מלבר, דלא ייעול כל בר נש לההוא טוב, כגון חשך דכסי לנהורא וכו', ובגין דא, מאן דאיהו חייבא ויעול למנדע רזין דאורייתא, כמה מלאכי חבלה דאתקריאו חשך ואפלה נחשים ועקרבים, חיות ברא אתקריאו, ומבלבלין מחשבתיה דלא ייעול לאתר דלאו דיליה, אבל מאן דאיהו טוב, כל אלין נטירין אינון למימריה, וקטיגור נעשה סניגור, וייעלון (ליה) לטוב הגנוז וכו'".

[לשון הקודש:] "בא וראה לכל יום מששת ימי בראשית, יש פרצוף של אותו דרגא שמנהיג את אותו היום, ולא תמצא יום שאין בו טוב, וכל יום יש לו גדר מבחוץ שלא כל אדם יכנס לאותו הטוב, והוא כמו החושך שמכסה לאור, ועל כן מי שהוא חייב ורוצה להיכנס לידע סודות התורה, כמה נחשים ועקרבים מבלבלים מחשבתו שלא יכנס למקום שאינו שלו, אבל מי שהוא טוב אזי כל אלו השומרים הם לעזרתו, וקטגור נעשה סנגור, ומכניסים אותו לטוב הגנוז וכו'".

והנה, מאמר זה של הזוה"ק הוא כלל גדול שצריך לזכור, שכל יום יש בו טוב ולא תמצא יום שאין בו טוב, רק שיש לכל יום גדר המונע מהאדם להיכנס ולמצוא הטוב של אותו היום, והם הבלבולים המתגברים על המחשבה בכל יום המונעים אותו שלא יכנס למצוא אותו הטוב שיש בוודאי בכל יום.

וכשישים לבו על זאת להבין שהאמת הוא כך שאין יום ללא טוב, אזי יתעורר להתעקש ברצונות חזקים לחפש ולמצוא אותו הטוב השייך לאותו היום דייקא, ולא יתייאש לומר שהיום הזה אינו ראוי לעבודת ה' מחמת הטרדות או הנסיונות המתגברים עליו באותו היום, כי בוודאי יש בכל יום איזה טוב של התקרבות לבורא ששייך לאותו היום דייקא בתוך תוקף מה שעובר עליו באותו היום.

רק שצריך לידע שלפני שנכנס למצוא אותו הטוב הגנוז, מתגברים על מחשבתו בלבולים שאינם מניחים אותו למצוא אותו הטוב, אך אם מתגבר ומתעקש ואינו מתייאש מאותו היום אזי זוכה למצוא אותו הטוב, "וכשאדם רוצה להגות ולחשוב בתורה היינו ברזין דאורייתא, אינון נטירין ונחשים ועקרבים מבלבלין מחשבתו, וכשאדם רוצה וחושק עד מאוד ופותחין לו, אזי כל יום ויום הוא אצלו גדול עד מאוד, כי רואה ומשיג הטוב הגנוז היינו רזין דאורייתא השייך לאותו היום". (ליקוטי מוהר"ן פ"ד)

ב. רזין דאורייתא

והנה צריך להבין משמעות "הרזין דאורייתא השייך לאותו היום", ואיך זה שייך לכל אחד, שהרי יאמר האדם מה לי ולרזין דאורייתא, הלוואי ואזכה מקודם להיות יהודי כשר ופשוט, אך כבר מובא בליקוטי מוהר"ן (תורה ע"ג) "והנה כל אדם צריך לזרז עצמו להשיג הפנימיות מה שנסתר ממנו", הרי שעל כל אדם מוטל העניין להשיג הרזין דאורייתא, ומובן, שהדבר נאמר לכל אחד כפי כלי השגתו, שהוא צריך להשיג הפנימיות מה שנסתר ממנו דייקא.

כי הוא כלל גדול שמתבאר בספה"ק ההולכים בדרך הבעש"ט הק', שתורת ה'נסתר' ו'הרזין דאורייתא' אין המכוון דווקא לספרי הקבלה, כי באמת גם ספרי הקבלה הם כנגלות התורה המודפסים בספר, וכל הרוצה ילך ויעיין בהם, ולמה נקרא זאת בשם תורת הנסתר, אלא ש'נסתר' משמעותו מה שאדם משיג ומרגיש את פנימיות התורה – שמסתכל על כלליות הבריאה בעיניים אחרות – עיניים של אמונה והכרת הבורא, והוא החלק הפנימי של התורה שאי אפשר לכתוב בספר, אלא כל אחד משיג כפום מה דמשער בליביה[1], וכפי מה שמחפש להזדכך להשיג את ה'.

ובוודאי שאם בנוסף על חיפושו ויגיעתו להכיר את ה', הוא גם יודע ידיעות הקבלה, אזי יכול יותר להשיג את נסתרות ופנימיות התורה, כי תורת הקבלה מגלה הפנימיות שיש בכל דבר, אבל בלימוד גרידא אין די ולא זה יקרא בשם 'נסתר', כי העיקר הוא ההשגה בעומק הנפש, וזה יכול כל אחד ואחד בכל דרגא שהוא, להתקרב להשי"ת ולדבק מחשבתו בחלק הפנימי של הבריאה ובכך להשיג את הנסתר ממנו, וזה הוא אשר כל אדם צריך לזרז עצמו להשיג הפנימיות מה 'שנסתר ממנו' – ממנו דייקא, כי אין הדבר תלוי בכמות הידיעות שיודע, אלא להתקרב יותר כפי כוחו להסתכלות יותר פנימית על כל מה שעובר עליו – הסתכלות שמקרבת אותו לה'.

ועל זה אומר הזוה"ק שבכל יום יש איזה טוב הגנוז ששייך דייקא לאותו היום, רק שבכל יום יש גדר ובלבול שאינו מניח את האדם להיכנס לזה, אך אם ירצה ויתעקש על זה, אזי אדרבא הקטגור והבלבולים יהפכו לסנגור וימצא שם את השי"ת דייקא בתוך מה שעובר עליו והוא הטוב הגנוז של אותו היום.

ונבאר הדברים למעשה ואיך הוא באמת שייך לכל אחד.

ג. להסתכל בשכל של כל דבר

כי הנה השם יתברך בחר בעם ישראל, שהם יזכו לקבל את התורה הק', והם יהיה להם הזכות והחלק הטוב להעלות לו נחת רוח ושעשועים, על ידי שימליכו אותו ויגלו מציאותו ית' בתוך העולם הגשמי הזה המלא בניסיונות תאוות דאגות טרדות ופחדים מחלוקות וכדו', וזהו חלק ממצוות אמונה, היינו לא רק להאמין שהשי"ת בורא ומנהיג את העולם, אלא להאמין שהוא ית' צריך כל אחד מעם ישראל בכדי שימליך אותו[2]. וצריך כל אדם להאמין בעצמו שהשי"ת בחר בו בפרטיות ממש שהוא יהיה חלק מעם הקודש ושהוא יהיה זה שיגלה מלכותו בעולם, וזה כל רצון הקב"ה בבריאת העולם "בגין דישתמודעין ליה" – שנכיר אותו יתברך.

"כי כל מה שברא הקדוש ברוך הוא לא בראו אלא לכבודו כדי לזכות להכיר אותו ולעבדו על ידי כל הדברים שבעולם" (ליקוטי הלכות פקדון ד'), כי הנה, מיסודות האמונה הוא להאמין, שבכל דבר ופרט בבריאה יש פנימיות מה שאין נגלה לעין, והוא החלק האלוקי שנמצא ומחייה את אותו הדבר, כי העולם הזה אינו ריק כלל, ולכל דבר ולכל מקרה יש משמעות נורא וכוונה פנימית ועמוקה. ועבודת איש הישראלי הוא להסתכל בשכל של כל דבר איך להתקרב להשי"ת על ידי אותו הדבר – למצוא את השי"ת בכל מקום "ולעבדו על ידי כל הדברים שבעולם" – "כי איש הישראלי צריך להסתכל בשכל של כל דבר ולקשר עמו אל החכמה והשכל שיש בכל דבר כדי שיאיר לו השכל שיש בכל דבר להתקרב להשי"ת על ידי אותו הדבר".

ומובן שבדבר זה של "להכיר אותו יתברך" יש דרגות עד לבלי סוף, כי יש האמונה הפשוטה להרגיל עצמו שבכל מקרה שנעשה עימו ובכל דבר שרואה לנגד עיניו, לחשוב מהאמונה שהשי"ת ברא ועושה דבר ומקרה זה. ויש אמונה פנימית יותר שמאמין שהשי"ת כעת מנהיג ומחייה דבר זה והוא משגיח שהכל יהיה רק לטובתו, ויש אמונה פנימית יותר שהשי"ת ממש נמצא כאן וניצב עליו.

וככל שמחזק עצמו באמונה אזי עולה יותר להכיר את השי"ת על ידי שמתעורר לראות ולהאמין בחן וחשיבות של ישראל ויופי החן של אמת שיש במצוות שישראל עושים ושהשי"ת ממש רוצה ומתענג ומשתעשע מכל מצווה ורצון ומכל מחשבה של אמונה שיש לאיש ישראלי, וכשמתחזק בזה קצת, אזי מתעורר ממילא לנצח את החלק הרע של העולם הזה, ניאוף ממון אכילה רדיפת כבוד ונצחון ומחלוקת וכדו'.

ויש דרגא של 'להכיר את השי"ת' על ידי שמעורר בעצמו הרגש של תענוג במצוות, וזה על ידי שמתחזק באמונה יותר בחשיבות המצוות שמתוך כך בא לשמחה שהנה יש לו הזכות והכבוד שיהיה הוא מכבד המלך ולהגדיל מלכותו ושמו ית', ויש בזה כמה וכמה דרגות זו לפנים מזו של תענוגים ודרגות של שמחה בהשי"ת.

ויש שנכנס ליראה את ה' ולאהבה אותו, עד שמעורר נפשו בהתפעלות מגדולת ה', ומקדש מוחו בקדושה עילאה עד שבא לביטול ממש לאין סוף ב"ה. ובכל דרגות אלו יש פנימיות לפנים מפנימיות מה שכל אחד בכל דרגא ומצב שהוא, יש לו היכולת להתקרב ולהכיר מציאותו ית' שהוא תכלית כל הבריאה, מה שהשי"ת רוצה מכל איש ישראל שחי עדיין בעולם שיכיר אותו יתברך – 'כי עיקר הבריאה בגין דישתמודעין ליה'.

ד. להאמין שיש בכל דבר פנימיות

אך יסוד ההתחלה מה ששייך לכל אחד להכיר אותו ית' הוא, שיתחזק מאוד להאמין שבכל הבריאה בכלליות ובפרטיות יש אור פנימי של חיות אלקות, ושבאמת אין העולם יבש וריק כפי מה שהוא נראה עולם דומם, כי העולם הזה מטעה אותנו מאוד לחשוב שכל מה שרואים ומרגישים הוא אמת, וכשמכניס זאת בדעתו להבין האמת שבוודאי יש פנימיות בכל דבר אף שאינו יודע בדיוק מהו אותו הפנימיות [או מחמת שבאמת אינו יודע שום ידיעות או שלעת עתה נסתמו שבילי שכלו וליבו], כך מתעורר יותר ויותר לעשות רצון ה' ולהתקרב להשי"ת בכל דבר.

כי מתוך אמונתו שיש אור פנימי בכל דבר, מתעורר ליבו לרצון וכיסופין להשי"ת ולחיפוש החיבור והקשר שלו לאותו הפנימיות שהוא גילוי אור ה', וממילא מתחיל לעסוק בעסק התפילה בבקשת צרכיו ובשירות ותשבחות והודאה וכו', ומחפש בכל פעם לפי כלי השגתו וכוחותיו להיות קרוב ומחובר לה', פעם בגדלות הדעת והתעוררות הרגש הלב, ופעם בקטנות הדעת ובלי הרגש הלב אבל באמונה איתנה שיש כאן אמת שהוא אור ה' ובוודאי שהוא נמצא כאן ומשגיח עלי ואוהב אותי ורוצה בי, ובוודאי שיש בי טוב, ואם גם זה אינו יכול אזי מתעורר לשאול ולצעוק לה' 'איה מקום כבודו' כי בוודאי יש כאן כבוד ה', וכו' וכו', והכלל, שכשהוא חזק בדעתו שבוודאי יש פנימיות בכל דבר אזי מתעורר מתרדמתו להשי"ת.

ה. תרי"ג עטין דארייתא

והנה השי"ת קרבנו לפני הר סיני ונתן לנו תורת אמת, אשר בו הורה לנו העצות והדרכים איך להתקרב אליו ולמצוא בתוך העולם הזה המלא בקושיות ונסיונות ודאגות, את מציאות 'קרבת אלוקים' להיות סמוך וקרוב להשי"ת, ולהתהלך בגן עדן ממש על ידי שיקרב עצמו במחשבתו וליבו בכל מצב ומקום להשי"ת. כי כלליות התורה והמצוות הם 'תרי"ג עטין דאורייתא' כמובא בזוה"ק, והיינו שמצוות התורה ועסק העבודת ה' הם עצות ודרכים שעל ידם יוכל האדם להתקרב להכיר את השי"ת מכל מקום ועניין.

כי לכל מצווה ולכל דבר שבקדושה יש סגולה מיוחדת ואופן מסויים איך יוכל על ידי מצווה זו דייקא להתקרב להשי"ת, והוא כלל מה שמתבאר בספרי הצדיקים הק', הכוונה הפנימית איך לעורר הלב והמוח במצוות שעושה, כי יש שכל של התקרבות להשי"ת המתגלה בשבת קודש, ויש התקרבות מיוחדת המתגלה בימים טובים, ויש בתפילה, לימוד התורה, טלית ותפילין, וכו' וכו', [ואין המכוון דייקא לכוונות המבוארים בספרי הקבלה, אלא הלימודים המבוארים בספרי החסידות, שהם לימודים היורדים ללב האדם בכל מצב].

ובאופן כללי, גם כשאינו יודע פרטי הלימודים והכוונות של המצוות או בזמנים שאינו יוכל לעורר לבבו ללימודים אלו, צריך להתעורר בתמימות ופשיטות לקיים המצוות מתוך התעוררות הלב בשמחה שהנה כעת הוא בוודאי עושה נחת רוח לבורא ית' ובוודאי שהשי"ת רואה אותו במעשה זה, כי בוודאי שיש במצווה ועבודה זו שעושה פנימיות של סודות ותיקונים נוראים הנפעלים על ידו כעת למעלה בכל העולמות העליונים, וכשמקיים המצוות באופן זה אזי נתחבר לבבו בקדושת אור המצווה להשי"ת, ונתקדש מוחו בקדושה יתירה ונעשה מחובר להשי"ת.

ו. הצדיקים מאירים שעיקר התורה היא אמונה

והוא עיקר דרך ואור הצדיקים הק' מה שנתגלה מימות הבעש"ט הק', לא לעשות המצוות כמצוות אנשים מלומדה, אלא להאמין שיש במצווה זו אור פנימי מה שאינו רואה בעיניו הגשמיים, ובוודאי כעת נפעל למעלה על ידי זה שעושה המצווה דברים עליונים ונשגבים.

וכשעושה המצווה אם אמונה זו, אזי גם יוצא מהמרירות והצימאון הרע שיש פעמים בעבודת ה', מה שרוצה ורוצה עוד ועוד עבודת ה' ולעולם אינו בשמחה והוא רק מלא בחומרות יתירות בחשבו שבוודאי לא יצא ידי חובתו[3], כי זאת צריך לידע שכל תכלית המצוות ושאר עבודת ה' הוא רק בשביל להביא אותו לידי קיום הדיבור הראשון של עשרת הדברות 'אנכי ה' אלקיך' – והיינו שכל המכוון של התורה הוא להוליד בלב האדם אמונה ולהגדיל האמונה יותר ויותר בקרבה שיש לו להשי"ת ובשמחה שהוא זוכה לכבד את ה', עד שלא ירצה כלל לראות ההצלחות שלו ולא ירצה כבוד לא מעצמו ולא מאחרים, וכך חי חיים של קרבת אלוקים[4].

וכשעובד את ה' באופן זה להתקרב יותר לאמונה על ידי התורה, וכל חיפושו ויגיעתו לקיים המצוות הוא בכדי להיות קרוב וסמוך לה', אזי גם אם הוא נופל מקיום התורה או שנופל ממש לחטאים ועוונות אזי ליבו לא זע מאמונה בהשי"ת, והוא מלא בהתחזקות שבוודאי השי"ת רוצה בקצת שלו, ובוודאי שיש בו איזה נקודות טובות כי איך אפשר שלא עשה איזה טוב מימיו, וכיון שיש בו טוב אזי יש לו כבר קרבה להשי"ת וממילא מרים ומנשא נפשו לשמחה בהשי"ת.

וכך גם יש בכוחו להתחדש מחדש אפי' אלף פעמים ביום ואינו מסתכל לאחור, כי יודע שבוודאי השי"ת מחכה לו דייקא משום שנפל, שהרי כל עיקר הנחת רוח של השי"ת הוא דייקא כשרחוק כזה שנופל כל כך יתחדש להאמין בו ויעשה ממקומו איזה מעשה ורצון טוב[5], ולאחר זמן שכבר נתחזק להיות קרוב לה' אזי עושה תשובה בלב אמיתי על חטאיו, ויש לו אמונה בתשובתו ובדיבורי וידוי שמתוודה שבוודאי ה' רחמן גדול ומוחל על עוונות, [שכשיש לו אמונה זו יכול לעסוק הרבה בעסק התשובה ולעולם לא נופל בדעתו להתייאש].

אך כל זה כשיש לו ההבנה והאמונה בשורש התורה שכל התורה ומצוותיה הם עצות להביא אותנו שנכיר אותו ית', כי זה כל רצון השי"ת שנכיר אותו ונהיה קרובים אליו, ואם כן אין יכול להיות שלאחר שנפל לעוונות ישליכהו ה' מעליו, והוא כלל דרך החסידות המתבארים באריכות בספרי הצדיקים.

והכלל שבהתקרבות לצדיקים הק' ובלימוד ספריהם הק' מתעורר האדם לחזק ולעורר ליבו לפני כל מצווה שעושה שבוודאי יש במצווה זו פנימיות גדול מאוד, וכמה גדול ויקר מעשה זה אצל השי"ת ואיזה רעש ואור גדול עושה בכל העולמות, וכשמסתכל על המצווה בעיניים של אמונה שבוודאי יש במצווה זו איזה שכל פנימי ובוודאי שאין המצווה קטנה כפי שהיא נראית בזה העולם אזי מתעורר לבבו כל אחד כפי עניינו להיות קרוב לה' על ידי אותו המצווה.

וכשנכנס האדם לעבוד כך את השי"ת, אזי ממילא גם כל שאר היום בעת עסקו בעסקי ביתו ומשא ומתן אכילה שיחה וכו' וכו', הוא מחזק עצמו להמשיך לחשוב מהשי"ת, כי מאמין שכל מה שנעשה בעולם וכל מה שנעשה עמו גם בעסקי הגשמי אינו דבר ריק כלל ובוודאי שהשי"ת נמצא כאן בתוך עסקיו ומעשיו, וממילא מתעורר קצת ליראת ה' ולאמונה בהשגחה פרטית, ולשאר מחשבות של דביקות בהשי"ת.

וגם בזה יש לימודים פרטיים המתבארים בספרי הצדיקים איך לאכול ואיך להתקדש בביתו ובעסקי משא ומתן שלו וכו' וכו', אבל גם כשאינו יודע כל פרטי לימודים אלו, או בעת שאין דעתו מיושבת עליו, אזי יש לו ההתעוררות הכללי לאמונה בהשי"ת וליראת ה', ועושה המצוות וההלכות שיש באותו דבר שמתעסק עמו, מתוך אמונה שבוודאי הוא עובד את ה' באותו דבר וממילא עושה הכל בשמחה ואריכות אפיים ללא כעס ונצחונות ומלא בהארת הרצון ותשוקה להשי"ת וכו'.

והנה כלליות ענין זה מה שאדם מתחדש להכיר ולזכור האמונה בהשי"ת מתוך מציאות חייו על ידי עצות התורה הק', מתגלה בכל שנה ושנה מחדש בחג השבועות יום קבלת התורה, שאז מתגלה בעולם אור חדש שיכול האדם להתחדש לקבל התורה באופן זה, שילמד העצות ודרכי התורה באופן שיעורר לבבו וקדושת דעתו ומוחו להיות 'קרוב' לה' על ידי כל דבר בכל זמן ומקום[6].

ז. ספירת העומר – לתקן הקטנות שבכל יום

אך לפני שזוכים לאור התורה הק' והחיות של קרבת ה' שמתגלה בתורה הק', צריך להזדכך מטומאת מצרים – כח הכפירה שנדבק באדם שאינו מניח אותו לזכור ולהרגיש הקשר והחיבור לה' בחיי היום היום, והוא כלל בלבולי המחשבה המתחדשים על האדם בכל יום באופן אחר, והם אשר מגבירים אצלו השכחה והתעוררות המדות רעות ותאוות ודאגות ומרה שחורה והרגשות ודמיונות של ריחוק[7].

כי השי"ת בודק את כנסת ישראל אם רצונם לקבל התורה ולהתחדש בקרבת ה', ועל כן בהכרח להמתין עד שזוכה לקדושת קבלת התורה, וזהו עבודת הספירה שצריך לספור חמישים יום ולגלות הרצון וההשתוקקות לקבל הדעת הגדול שמתגלה ביום החמישים הוא חג השבועות.

והנה כפי המבואר בכתבים שימי הספירה הם ימי דין וקטנות, שעל כן מניפים למחרת הפסח דייקא עומר שעורים ולא חיטים, כי השעורים הוא מאכל בהמה והוא עניין של קטנות [וכמובא ששעורה בגמטריא פעמיים מנצפ"ך שהוא סוד הדינים], והיינו שלפני קבלת התורה צריך לעבור ימים של דין וקטנות הדעת, והיינו שאין מאיר אור קדושת המוחין הק' שיוכל להכיר הבורא, ואדרבא מתגבר בלבולי המוחין ביתר עוז, להפיל האדם בקדושה ולהרהורים למחשבות זרות ח"ו, ולבלבולי דאגות וטרדות[8], והכל בשביל להכין כלים שיוכל לקבל התורה, כי בודקים אותו אם הוא חזק ברצון לקבל אור התורה ולחפש האמונה, או שנופל למחשבות של ייאוש שקדושת האמונה שמתגלה בתורה שייך אליו ממש, וזהו סוד הנפת שעורים, להרים הקטנות לה'.

ובכל יום ויום מימי הספירה צריך האדם לתקן מדה אחת של קטנות, ולהאיר שם אור קדושת המוחין, וכמובא בכתבים שבכל יום ויום מימי הספירה זוכה האדם לקבל חלק אחד מקדושת המוחין שיתגלה בקבלת התורה, והיינו שמקבל בכל יום חלק פרטי של התגלות אמונה ודעת להכיר הבורא בתוך מה שעובר עליו, ועל כן צריך לבלי להניח למחשבתו שיצא לחוץ לחשוב מתאוות או פחדים ושאר דמיונות אלא רק לדבק מחשבתו חזק באמונה, וככל שמתקן קדושת מוחו, כך נתתקן אותו המידה פרטית של אותו היום.

והנה כל פרטי הכוונות ששייך לכל יום הוא לימוד עמוק מיני ים המתחלק גם לכמה וכמה אופנים ומצטייר אצל כל אחד באופן אחר לפי מידותיו ושורש נשמתו, אך זאת צריך לידע שכל יום כל מה שעובר על האדם כל מיני קטנות וגדלות, עליות וירידות ובלבולי המחשבות וטרדות וכו' זה הכל הוא בדיוק לפי אותה מידה פרטית המנהגת אותו היום, ועל כן מי שאינו בר הכי שאינו יודע לכוון כל פרטי הכוונות אזי אינו צריך לדקדק ולבלבל עצמו לכוון בדיוק אותה מידה מה שמבואר בכוונות וכו', אלא הכלל הוא להאמין בכל יום שכל מה שעובר עליו כעת, הוא הוא התיקון הפרטי של אותו היום דייקא מה שצריך לתקן אותו המידה, ושם צריך לגלות אמונה לפי מה שיש בכוחו ודעתו באותו עת.

וכמובא בתורה קפ"ב בספה"ק ליקוטי מוהר"ן "דע שכל מה שהעולם מדברים בספירה בכל ימי הספירה, הם מדברים רק מהספירה של אותו היום, ומי שהוא מבין יוכל לשמוע ולידע זאת, אם יטה אזנו היטב לסיפורי דבריהם, ישמע שהם מדברים רק מהספירה של אותו היום", ומובן מדבריו הק' למעשה, שבכל יום יש הספירה והמידה הפרטית שכל מה שנעשה בעולם באותו היום הוא על פי אותה המידה והספירה, [כיון שכל מידה פרטית יש בה הרבה כללות ופרטות לאין שיעור] ועל כן מי שאינו בדרגא שיכול להבין בכל הדיבורים את פרטי הקשר לאותו הספירה, צריך על כל פנים להאמין שבוודאי הכל כלול בספירת אותו היום.

ועיקר כוונת עבודת הספירה בפשיטות הוא לתקן המחשבה, לצמצמו שלא יצא לחוץ, והיינו להכניס המחשבה לחשוב מחשבות קדושות של אמונה ויראת ה', וזה "יכול כל אחד להמשיך על עמצו על ידי שישמור היטב לקשר ולחבר מחשבתו יחד למקום אחד שלא תתפזר לחוץ, רק תהיה אחוזה וקשורה יחד בהשי"ת ותורתו בקשר אמיץ וחזק"[9], וכך מכין עצמו לקבלת התורה לקבל קדושת המוחין השלמים להיות דבוק לאמונה בכל עת ומצב[10].

ח. להאמין שהיום הזה הוא גם יום

אך הנה כפי שאמרנו שבכל יום יש ספירה ומידה אחרת, ועל פי זה מובן שכל התיקונים של אותו היום הם אחרים לגמרי מהיום שלפניו ושלאחריו, ועל כן בהכרח שבכל יום יתחדש על האדם בלבולים ונסיונות וטרדות חדשות הלוקחים ממנו קדושת האמונה – קדושת המחשבה, כי רצון השי"ת שהאדם יתקן פרטי תיקון אותו היום, והתיקון הוא שיעבור עליו בלבולי מחשבה ויפול לקטנות, ומתוך זה יתעורר מאוד להשתוקק לגלות 'הרזין דאורייתא של אותו היום' דייקא, והיינו שיבקש מהשי"ת ויחפש בכל כוחו לתפוש ולצמצם מחשבתו לתוך אמונה, אשר בכל יום יש דרך ואופן מסויים של אמונה שיכול לחשוב מזה, [כפי שהארכנו לעיל, כמה מיני מחשבות של אמונה, ואשר בשביל זה צריך להרבות בלימוד ספרי הצדיקים בכדי לקבל משם כמה וכמה דרכים של לימודים איך ומה לחשוב מהשי"ת].

אך כיון שבאמת בכל יום מתחדש בלבולים חדשים, על כן האדם מתבלבל ומאבד הדרך להיכנס לאמונה של אותו היום, כי עיקר המניעה לקבל התורה ולחשוב מהשי"ת בכל מקום ומצב, הוא מחמת ריבוי השינויים שעובר על האדם בכל יום, כי בכל יום יש איזה טרדה אחרת, או איזה התגברות נסיון חדש, או איזה נפילה חדשה וכו' וכו', עד שבכל פעם נדמה לו שבאותו היום אינו יכול לעבוד את ה'[11], ועל כן דוחה עצמו מיום לחבירו, שמא מחר יתחדש ביהדותו.

ועל כן נתן לנו השי"ת המצווה הנפלאה של ספירת העומר, אשר בתחילת כל יום מצווים אנו לספור היום בפה מלא, כי הוא עיקר הלימוד שמתגלה בספירה, לחזק עצמו שגם היום הזה נקרא יום, והיום הזה גם נספר למעלה, כי למעלה מחכים ומצפים ממנו שיתקן דייקא היום הזה, וימצא ההתקרבות להשי"ת דייקא מתוך מה שנתחדש עליו בלבולים חדשים.

כי זה עיקר התלבשות היצר לדמות לאדם שהיום הזה אינו נקרא יום, והם הם הנחשים והעקרבים שמקטרגים ומסבבים המחשבה שלא יכנס לטוב שיש בכל יום, והם מחלישים דעת האדם כאילו היום הזה הוא ריק וסתם בלי משמעות פנימית.

ועל כן התחלת ההכנה לקבלת התורה לפני שיכול לתקן המוחין והמחשבה באמונה ודביקות הבורא, הוא, לספור דייקא היום ולומר המספר בפה מלא, כי הדיבור יש לו כח גדול להזכיר האדם אפילו בעת שאינו נקי מזוהמתו, ולעורר הלב שבוודאי היום הזה נקרא יום, ובוודאי שיש בו איזה טוב, ואף שאיני רואה הטוב של היום כי הוא גנוז ממני, והכל נדמה כיום חשוך מלא בבלבולים ובטרדות ובהתגברות התאוות וחוסר החשק והרצון וכו', בכל זאת בוודאי אין יום שאין בו טוב, כי בכל דבר ובכל מה שקורה ביום יש איזה פנימיות כפי שהקדמנו לעיל מהזוה"ק.

וכשיחזק עצמו באמונה והשתוקקות להאמין שבוודאי יש פנימיות בכל יום, ובוודאי גם יום זה נקרא יום 'טוב' שראוי לעבודת ה', יום שמחכים למעלה לאדם זה, שיעלה איזה נחת רוח ממה שעובר עליו, אזי הוא ראוי לקבל התורה, ולגילוי הדעת שיוכל תמיד באמת למצוא את השי"ת[12], ולטעום מהסתרי אורייתא המתגלה דייקא בתוך מה שעובר עליו, כי בכל יום יש איזה עבודה אחרת שיכול על ידי זה להיות קרוב להשי"ת, פעם במחשבה של יראת ה' ופעם במחשבה אחרת של אמונה ופעם באיזה מצווה או איזה דיבור של תהילים או שיחה בינו לבין קונו וכו' וכו'.

ט. צעקת הלב למצוא עצות לאמונה

"וזה בחינת גודל הצעקה מעומק הלב שנוהגין בני ישראל הכשרים לצעוק בשעת הספירה, כי הוא בחינת צעקת הלב ממעמקים כדי שנזכה להמשיך עצות עמוקות כדי שנזכה לטהר על ידם מזוהמתינו ומטומאתינו. כדי שנזכה לקבל התורה בשבועות, שהוא בחינת כלל כל העצות הקדושות, כי כלל התורה היא בחינת תרי"ג עטין דאורייתא, והעיקר כדי שנזכה על ידם לאמונה בשלמות, שהוא העיקר" (ראש חודש ו), כי עיקר ההכנה לקבלת התורה ולקדושת האמונה בתוך כל מה שעובר עליו הוא הצעקה מה שמעורר עצמו ברצונות וכיסופין להשי"ת שיתן לו העצה השייכת לאותו היום שהיא מה 'שנסתר ממנו' – העצה של האמונה – להבין איך ה' איתו גם במקום זה. וזהו גם עניין אמירת תהילים, שעל ידי זה זוכה למצוא השער של תשובה ששייך לו[13].

אך ההתעוררות לצעקה הוא עצם מצוות הספירה שמחזק עצמו באמונה שבוודאי יש ביום זה דייקא איזה עצה בשבילו איך להכיר הבורא, ובוודאי יש עצה ליום זה, "וכשאדם רוצה וחושק עד מאוד ופותחין לו אזי כל יום ויום הוא אצלו גדול עד מאוד, כי רואה ומשיג הטוב הגנוז היינו רזין דאורייתא השייך לאותו היום".

י. ל"ג בעומר

וזהו קדושת יום ל"ג בעומר, התגלות אור הרשב"י – התנוצצות משיח, כי הוא התחיל להמשיך בעולם דרכי תיקון העצות הקדושות לתקן המחשבות רעות ולהכנס למחשבות דביקות הבורא[14], כי מובא בגמרא שכשנכסו רבותינו לכרם ביבנה אמרו עתידה תורה שתשתכח מישראל, עד שהבטיח הרשב"י שלא ישתכח התורה שנאמר 'כי לא תשכח מפי זרעו', וגילה רבינו (הקדמה לליקוטי מוהר"ן) שבאמת בזכות הזוה"ק לא ישתכח התורה ועל ידו יצא מהגלות, עיי"ש.

ולכאורה צריך להבין מהו ענין שכחת התורה, והרי אפשר לכתוב התורה בכדי שלא ישתכח, אך באמת שעיקר שכחת התורה הוא מה שנשכח האמת שעיקר התורה הוא לבוא לאמונה ולהכרת הבורא, שהוא נסתרות פנימיות התורה שאי אפשר לכותבו כי הוא שייך לכל אחד באופן אחר מה שצריך למצוא לעצמו הדרך בכל יום איך להתדבק לה' באמונה תמידית ממקומו וענינו, ועל זה אמרו רבותינו שלאחר חורבן בית המקדש ישתכח התורה, היינו אור חיות הקשר לה', אך בכח קדושת הרשב"י 'לא ישתכח מפי זרעו', כי הוא פתח דרכי פנימיות אמת של התורה, שיכול על ידם תמיד למצוא את השי"ת.

אך גם בזה אפשר לטעות וללמוד הזוה"ק ושאר לימודי הקבלה באופן של ידיעת ידיעות, ועל כן בכדי להבין המכוון האמיתי בתורתו של רשב"י צריך ללמוד ולהתקרב לצדיקים הגדולים הבאים אחריו שפתחו שערים איך לילך עם פנימיות התורה לעובדא למעשה בעבודת הלב, ולא רק בידיעות של קבלה, שהוא שייך לכל אחד ואחד בכל דרגא שהוא.

וכך בזכות הצדיקים הק', יזכנו השי"ת לקיים מצוות ספירת העומר בקדושה וטהרה, ושנזכה להתחזק מאוד להאמין במצווה קדושה זו שבוודאי פועל הרבה על ידי קיום פשטות מצווה זו, ולא יבלבל עצמו לחשוב שמא לא יצא ידי חובתו שלא ספר כראוי, ונזכה על ידי זה שיושפע שפע רב בכל העולמות ולהיטהר ולקבל התורה בהתחדשות חדשה של אמונה.

*      *      *

והנה, כל עניין ספירת העומר הוא עובר על האדם בכל פעם מחדש שרוצה להתקרב להשי"ת, שצריך מקודם להמתין ולהתחזק שבוודאי יש טוב הגנוז בשבילו, ולהאמין שאי אפשר לקבל התורה רק כשיודע שהעיקר הוא היום הזה שעומד עליו, ולא ידחה עצמו מיום לחבירו, וכך ירבה בצעקה להשי"ת שיזכהו למצוא העצה הנכונה בכל יום בכדי למצוא הטוב, "אבל על ידי שספרנו מ"ט ימי הספירה וזכינו לצאת מזוהמת מצרים ולקבל את התורה בשבועות, אזי אין צריכין עוד אחר כך לספור הימים בפה מלא בכל יום בשאר ימות השנה, כי ממילא זוכין לזכור זאת בכל יום על ידי שכבר משכנו עלינו הקדושה על ידי מצוות ספירה וקבלת תהורה, כי זה עיקר הקדושה לזכור בכל יום ויום שזה היום מנוי וספור וצריכין לצאת בו חובת היום, בזה היום דייקא" (ליקוטי הלכות פקדון ד').

[1] עיין בשיחה א' בספה"ק שיחות הר"ן מעניין 'אני ידעתי כי גדול ה", ובאריכות הביאור בליקוטי הלכות קריאת שמע ה', ועיי"ש היטב ודקדק בלשונו הק', מעניין שצריך בכל יום לעורר האמונה מחדש באופן של התנוצצות חדשה שרק הוא משער בליביה, ובאופן שלא יוכל לספר זאת לחבירו [כי התורה הנסתרת שמוטל על כל אחד לחפש, הוא לחפש מה שנסתר ממנו והיינו להתחדש באמונה איך ה' נמצא איתו דייקא בתוך מה שעובר עליו].

[2]  מבואר באריכות בכמה מקומות בליקוטי הלכות, ועיין בהלכות שבועות ב'.

[3] עיין בליקוטי מוהר"ן תורה ע"ו שעיקר מעלת ההתדבקות לצדיקים הוא בכדי לצאת מהצמאון הרע.

[4] "ועל כן תחילת דבר ה' שדיבר עם ישראל הוא 'אנכי ה' אלקיך' וכו' שהוא עיקר האמונה להאמין בהשי"ת ולבטל אמונות כזביות בחינת 'לא יהיה לך אלהים אחרים לא תעשה לך פסל וכו" כי זה עיקר ההתחלה והתכלית והיסוד של כל התורה כולה, כי העיקר הוא האמונה וכו', ועל כן נתן לנו תרי"ג עטין דאורייתא שהם תרי"ג מצוות שנקראים עצות, כי על ידי העצות גדילה האמונה" (ליקוטי הלכות עירובי תחומין ה').

[5] עיין תורה י' ובליקוטי הלכות נדרים ד' אות י"ד ועוד הרבה באריכות.

[6] "וזה בחינת שבועות בחינת מתן תורה, כי עיקר קבלת התורה והמצוות הוא האמונה שהוא יסוד כל התורה והמצוות וכו' וזה בחינת תרי"ג עטין דאוריתא שהוא כלליות התורה שכלולין בעשרת הדברות שמקבלין בשבועות, כי כלליות התורה נקראת עצה, כמו שכתוב לי עצה ותושיה אני בינה וכו', בחינת תרי"ג עטין דאורייתא, כי עיקר כל מצוות התורה הם בחינת עצות קדושות וכו' שעל ידם גדילה האמונה, כי עיקר תכלית התורה הוא האמונה לגלות אמונה הקדושה בעולם למען דעת כל עמי הארץ כי ה' הוא האלוקים וכו', נמצא שצריכין בשבועות לחתור ולגלות המים עמוקים שהם העצות בחינת כלליות התורה, תרי"ג עטין כדי לגלות האמונה, ולזה צריכין איש תבונות וכו'" [כי עיקר קבלת התורה באופן של התחדשות האמונה תלוי בהתקרבות לצדיק איש תבונות] (ליקוטי הלכות עירובי תחומין ה').

 

[7] "וזה בחינת עומר שעורים וספירת העומר שהוא הכנה לשבועות כדי לצאת מטומאת מצרים לזכות לקבלת התורה בשבועות כי עיקר טומאת וזוהמת מצרים הם הכפירות ואמונות כזביות של פרעה וכו' וכן בכל דור ודור שנמשך על ישראל בחינת הארה זאת בכל שנה ושנה בפסח ושבועות העיקר הוא מה שיוצאין מטומאת מצרים דהיינו שיוצאין מכפירות ואמונות כזביות וכו' ולזכות לאמונה הקדושה בה' יתברך שזה עיקר הקדושה עיקר קבלת התורה בשבועות" (שם).

[8] הוא ענין המבואר בכל הספה"ק, ועיין בליקוטי הלכות הלכות עירובי תחומין ה' ובהלכות גילוח ג' ומובא בעוד כמה וכמה מקומות.

[9] מלשונו של מוהרנ"ת בהלכות ראש חודש ו'.

[10] ועיין באריכות בליקוטי הלכות הלכות תפילין ו' שעיקר תיקון של הספירה הוא עבודת המחשבה וקדושת המוחין.

[11] עיין בהלכות ריבית ה', שוכר ג', פקדון ד' ועוד כמה וכמה מקומות שעיקר המניעה הוא מחמת ריבוי השינויים שהזמן גורם שבכל יום יש בלבול וטרדה חדשה וכו'.

[12] ועיין באריכות בליקוטי הלכות הל' פקדון ד' שמאירך מעניין להאמין שהיום הזה נקרא יום.

[13] עיין ליקוטי מוהר"ן תנינא תורה ע"ג ובליקוטי הלכות קריאת שמע ה'.

[14] עיין בליקוטי הלכות סוף הלכות תפילין ו', ועוד כמה וכמה מקומות.

0 תגובות

השאירו תגובה

Want to join the discussion?
Feel free to contribute!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *