shemen

לשמוע השגות מתוך הסכך

היכן מוצפנות ההשגות הגבוהות ביותר? היכן מסתתרות העצות היעילות ביותר? בהחלט יתכן שיהיה זה במקום האחרון שהיינו מוכנים להאזין לו. בסוכות זו ההזדמנות.

חכמה היא הדבר היקר בעולם, הלא כן? אך באותה מידה היא עלולה להיחשב הדבר הזול והמזולזל ביותר. תלוי היכן מציעים את מרכולתה ולמי. 'חשיבות' תלויה לפי הביקוש, והביקוש נוצר לפי גודל הצורך. את החכמה אם-כן ייקר רק מי שמוצא עצמו זקוק לה, ועוד יותר – מי שנדרש למצוא באמצעותה מזור לבעיה. מדוע חשוב לומר זאת? משום שכאן נעוץ המפתח לגישה אל חכמת התורה.

***

אדם מנסה ללמוד, מתאמץ, מתייגע. מתחבט בהבנת הסוגיה, נתקבל במחיצות של קושי וקושיא, ולפתע כמכת הברק מאירה את מוחו הבנה חדשה – ויהי אור. כאן ורק כאן ניתן למוץ ולהתענג על נועם מתיקותה של חכמת התורה. מדוע? מפני שכאן הוכנו מחיצות, להעמיד ביניהם ולהכניס לתוכן את חכמת התורה ובכך להביאה לידי גילוי. הקושי הוא כמו מחיצה פרוסה. בתחילה פרוסה המחיצה כפרגוד של הסתרה, שאינה מניחה לגשת כך בקלות אל ההבנה והפנימיות, אך לכשיזכה המעיין, הקושי גופו יהפוך עבורו למחיצות המוחין, מחיצות שיבנו ויעמידו על תילה את תפיסת דעתו, את כלי ההבנה, ואת יכולת ההרגשה במתיקות החכמה.

וכך אמנם ארוגות המסכתות והסוגיות בגמרא. הלימוד הזה דרכו שהוא מביא את לומדו לידי קשיא, תמיהה, וסתירה. כביכול הינך מוכרח להתקשות. משום שרק כך תיבנה במוחך יכולת התפיסה בעדינותה של חכמת התורה.

כך קונים חכמה

ולא רק בקנייני החכמה עסקינן. באותה מידה נקנית גם האמונה והידיעה בדרכי עבודת הבורא. היסוד העיקרי ביותר לכניסה אמיתית בהיכלות האמונה ובפנימיות עבודת הבורא היא מידת הצורך והנחיצות שאנו מגלים כלפי העניינים הללו. אין דרך לקנות אמונה ודעת כל עוד היחס כלפי הערכים הללו אדיש וצונן, כלאחר יד וכבדרך אגב. על סודה של האמונה יעמוד רק מי שחש באמת ובתמים נזקק לה, לפחות במידה שתגרום לו לחוש תבערה של דחיפות כלפיה. ברגע שתחוש שהינך נצרך באמת לסם החיים של אמונה – או אז תראה איך כל רעיון ודיבור חודר ויורד אל מעמקי נשמתך, עונה על שאלותיך, מעודד ומנחם אותך.

איך והיכן עשוי להתחולל שינוי של ממש בחייו של אדם?

ברגע בו יבין כי יש ויש עצה מתאימה בדיוק למצבו שלו. אין אדם שאין לו בעיות והפרעות, קשיים, נפילות ומעידות. אלא שבדרך-כלל אנו סבורים שאין עצה ורפואה ממשית לבעיותינו, משכך, הבעיות הופכות לבוץ סמיך ואנו מדשדשים בהן עד בלי די. ובעיקר – האוזניים ערלות, וגם העצה הטובה ביותר שווה כפסולת. וכי מה תוכל להועיל לחולה שפיו חתום וסתום, גם אם תשפוך עליו כל תרופות שבעולם לא יועילו לו. אולם ברגע בו נסכים להבין שבתוך הקושי מסתתרת חכמה יקרה, ובתוך הבעיה הסבוכה מוכן כלי לקבלת עצה – כל הדיבורים הטובים יתחילו להדהד בנו, להישמע, ולהועיל.

כעת אנו בשלים

הימים הנוראים שאנו באים מהם והולכים עמם לקראת ימי החג והשמחה, הכינו את נפשנו ועשו אותה בשלה לקליטת העצה הטובה. ראש השנה הוא יום דין גדול ונורא, המשפט הזה מקיץ ומעורר בנו את תחושת הנחיצות. יש דין ויש דיין ואתה הוא הנידון, כלומר יש לך בעיה! בעיות הן מחיצות נפלאות – כלים להשגת תחושת דחיפות לקבלת עצה. ביום הכיפורים טוהרנו מהחטאים והכתמים, הסרנו מעלינו את ערלת הלב ופינינו מתוכנו את ההפרעות. כעת אנו נעשים כלים מוכשרים לקבלת הטוב. מה שהיה קודם מחיצה של הפרעה, נעשה כעת מחיצה של מוחין, וכלי קיבול לחכמת התורה. אחר הדין של ראש השנה וההמתקות שבאו עם יום הכיפורים אנו מרגישים דחיפות ולהיטות אמיתית לקבלת עצה, ולקליטת חכמה אמיתית. כעת, כשהמחיצות הללו עומדות כסוכה כשירה, מסוגלים אנו לארח בין הדפנות ותחת הסכך את שבעת הרועים.

הסוכה היא המצב הבשל שלנו לקלוט ולקבל את הדיבורים היקרים כל כך של הצדיקים. אותם דיבורים שאילולא היינו מגלים כלפיהם צורך וביקוש – עלולים היו להיחשב חלילה כמיותרים, בלתי מועילים, או סתם חיזוקים מעופפים. הימים הנוראים והסוכה מכשירים אותנו להיות בבחינת 'אודנא דשמע' – בעלי אוזניים שומעות. כעת כל דיבור, כל חיזוק, וכל טיפה של דעת תיקלט בדיוק במקום הנכון.

השגות של אושפיזין

בחג המופלא הזה פוקדים את מעוננו אורחים נעלים ונשגבים. שבעת הרועים יורדים אלינו, מתכופפים ונכנסים בגבולות עולמנו על חומריותו וכבידותו. אילולא המחיצות המקיפות אותנו, דהיינו ההכנה שהייתה לנו בקדושת הימים הנוראים – לא היינו מסוגלים להבין על מה הם מדברים. לא היו לנו הכלים לקלוט את האור. היום אנו קשובים, להוטים לשמוע כל יום מהאושפיז האורח עצה טובה, דעת וחכמה מתוקה. אברהם, יצחק ויעקב, כל אחד משבעת רועי ישראל מלמד עצה מיוחדת. מורה הבנה מסוימת, פותח צוהר חדש בעולם שנראה ישן ועייף.

אודות מה הם שחים, האורחים? האורות השופעים עלינו מהסכך הם של פסולת גורן ויקב. לומר לך שהדעת הנשגבה ביותר היא זו המסתתרת דווקא שם, במה שנדמה כפסולת מיותרת – בלבול הדעת וערבוב המוח. הפרעות של ילדים והרעשות של שכנים. המולה וטלטול וכל מה שנדמה כמחסום בפני קדושת המועד. שם, דווקא שם, מופיעים האושפיזין. בין המחיצות וחורקות ורועשות, ותחת סכך של פסולת וענפים מתייבשים. והם לוחשים על אוזניך: כאן, כאן ממש נבנה לתלפיות בניין חדש של דעת והשגת השם. רק תסכים לשמוע.

 

0 תגובות

השאירו תגובה

Want to join the discussion?
Feel free to contribute!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *