Image

לאחוז תמיד במידת התשובה

א-ל-ו-ל.
זמן זה העביר צמרמורת בלב יהודים במשך אלפי שנים, ובצדק. בעוד כשבועיים אנו עומדים לפני משפט בפני מלך אל רם ונישא בוחן ליבות וכליות, משפט בו יקבע כל עתידנו בעולם, מי יחיה ומי להיפך, מי יעשיר ומי להיפך וכן הלאה בכל פרט, כל החיים של השנה הקרובה נקבעים בימים אלו, ולב יודע מרת נפשו היכן הוא עומד בקיום התורה בלימוד התורה, בתפילה בכוונת הלב, ובמעשים טובים.
אך ברוב רחמיו וחסדיו גילה לנו השי"ת את זמן המשפט ואף תיקן לנו חודש שלם של ימי סליחה וכפרה, בו אנו שבים להשי"ת הפותח יד בתשובה לקבל פושעים וחטאים, אנו מקבלים על עצמנו להתחזק בתורה ובתפילה להתקדם בעבודת ה', כל אחד כפי דרגתו.
אך לצערנו הרב דרכה של תשובה זו שהיא מחזיקה מעמד יום או שתיים, שבוע ושבועיים, או אולי עד תום חודש אלול והימים הנוראים, ומיד אנו שבים לאותו מקום בו עמדנו לפני התשובה, אנו שבים לאותם הרגלים מימים עברו, ובלבנו אותה תחושה חמצמצה שאנו לא יכולים להשתנות באמת.
בהמשך אנו כבר לא מנסים יותר מדי, משלימים עם המציאות ואומרים כי אכן כך אנחנו, זה כל מה שאנחנו יכולים לעשות והתשובה וההתקדמות אכן לא שייכים אלינו.
ודרך תשובה הורית
אך רביה"ק מבאר יסוד נורא במהות התשובה ומראה את הדרך לחזור בתשובה ולהתמיד בה, הוא מבהיר לנו כי התשובה היא אינה מעשה חד פעמי האמור להפוך את חיי האדם מרע לטוב, היא קרויה 'דרך', היא כוללת הליכה ארוכה מאד אך מביאה לתכלית הנעימה.
מבאר זאת מוהרנ"ת (הל' שבת ז, ב ועוד) כי דרכו של אדם שכשהוא שב בתשובה, אם בזמני הרחמים והתשובה או בכל זמן אחר, העת הזו בה הוא מתחיל בדרך התשובה היא הנעימה והנפלאה מכל ימי חייו, זמן בו הוא חפשי מיצרו ומתאוותיו הבהמיות המושכות אותו לבאר שחת ומותירות בפיו הרגשה רעה, בזמן זה הוא בכעין תיבת נח בשבתו בבית ה' לחזות בנועם ה'.
זמן זה יכול להמשך רגעים מספר או יום ויומיים ויותר בהם הוא אינו חש בקושי שבתשובה והוא רוצה לפרוש מכל העולם ומהזוהמה הכרוכה בו, אך הקושי והנפילה שבעקבותיו מתחילים אחר אותה תקופה, אז הוא רואה כי הוא אינו מצליח לעמוד באותה תשובה, הדרך לעלות בהר ה' מורכבת וקשה יותר ממה ששיער ותכנן, וכך חוזר ונופל.
וגרוע מכך – בפעם הבאה שהוא מתעורר לתשובה הוא זוכר את הנפילה שבעקבותיה, הוא זוכר את הקושי שבה וכך הוא כבר לא משתמש בה, או במקרה הטוב הוא מקבל על עצמו התחזקות בנושא זה או אחר, אך מהעיקר הוא מרפה את ידיו בהכירו את טבעו שזה לא שייך לו והוא לא יוכל לעמוד בכך.
או לחילופין מכירים בכך שתשובה היא ענין 'חד פעמי' בו אנו חוזרים בתשובה, מתוודים על העבירות ואחר כך חוזרים אליהם, כשכבר בעת התשובה האדם יודע כי הוא עומד לחזור לאותו מקום ככלב השב על טינופו.
במילים אחרות מכנה זאת רבינו בשם הנורא "יאוש", ומגדירו כאם כל חטאת.
לאחוז תמיד במידת התשובה
אך רבינו הקדוש החס על כל נפש מישראל המתרחקת מהשי"ת, מבאר לנו כי אדרבה מהותה של תשובה היא 'דרך', היא לא עליה חד פעמית, היא דרך ארוכה אך סלולה, היא אמנם דבר מתמשך אך דבר שכל אחד יכול לעמוד בה ו"לאחוז תמיד במידת התשובה" שכן באמת לאמיתו של דבר תשובה היא אינה לחיות בתיבת נח זו כל השנה כולה, אם אמנם בעת שמתעורר וגם הוא יכול לעשות כך הוא צריך לפרוש מהעולם להתנתק מתאוותיו וטרדותיו, ולשקוע בתורה ותפילה כראוי.
אך עיקר התשובה והחזרה להשי"ת לעשות את שלו לשוב לכבד את השי"ת בכל מצב שהוא, וזו הליכה תמידית, הן אם הוא מצליח בעבודתו, לא יסתפק במה שהשיג אלא יחפש לכבד את ה' ביתר שאת, והן אם הוא רואה שהשי"ת הרחיקו, אל יתייאש מזה ואל ירפה ידיו, אלא יאמר לעצמו שהשי"ת סידר את אותו יום בסדר אחר כפי שגלוי לפניו מה שעליו לתקן כעת וכעת הוא רוצה להתכבד הימנו ע"י שיתחזק לאחוז בקרנות המזבח להתפלל כראוי אף שקם מאוחר וכדו'.
או כשרוצה לשבר איזו מידה רעה או לפרוש מאיזה תאווה וכדו', עבודת התשובה היא אינה עבודה לצאת מאותה מידה או תאווה, עבודת התשובה היא עצם ההליכה המלחמה נגד אותה תאווה.
כבוד אלהים
אך המונעו מכל זה הוא המחשבה על כבוד עצמו, בהיותו שקוע כל היום כולו במצבו איך 'הוא' מתפלל ואיך 'הוא' לומד, היכן משוטטות מחשבותיו ודאגותיו, ומזה עצמו הוא נופל בראותו שלא יוכל לצאת מזה באופן אותו סלל במחשבתו.
אך באמת מה שהשי"ת דורש מעמו זה לזרוק ולבטל את כבוד עצמו ואת ישותו, ולידע כי תשובה אינה אלא להרים את עיניו להשי"ת לומר לו שרוצה לחזור אליו, לשבת ולהתבטל לפניו ית' לומר לו 'חטאתי עויתי פשעתי, טעיתי ולא ראיתי שאתה מסתכל עלי תמיד, שאכפת לך ממני שפגעתי בכבודך הגדול, שציערתי אותך ית', לא הייתה כוונתי לחלל שמך הגדול, כל זה לא בא אלא מהיסח הדעת מכבודך הגדול ומכך שאני חביב בעיניך כ"כ', וכהנה וכהנה דבורים פשוטים מקירות לבו לאביו שבשמים, כלשונותיו הנוראים של מוהרנ"ת זי"ע בלקוטי תפילות, וגדולה תשובה כזו שממתקת ותקנת הכל, שהכל מתהפך לטובה, ואדרבא ככל שהוא רחוק יותר מהשי"ת כך הוא מתפאר בו יותר בעת ששב אליו.
הבלבולים אותם האדם חש אחר תשובתו הם עיקר כבוד עצמו, שאינו מאמין בגדולת השי"ת שהוא רחום וחנון וימינו פשוטה לקבל שבים, כי באמת אין לך אדם שאינו יכול לשוב אליו ית' בגודל רחמיו וחנינתו, ואפשר לשוב אליו בנקל.
שכן דרך זו בה האדם עסוק עם עצמו, ש'הוא' יצא מהתאוות ו'הוא' יצליח בתורה ותפילה, שני חסרונות לה, הא' הוא שככל שהוא מצליח יותר להתקדם בה הוא מתגאה יותר והוא חש כי הוא תלוי פחות ופחות בחסדיו ית', והשני הוא שבעת שהוא נסוג אחור ואין עבודתו נעשית כפי שעלתה על דעתו הוא נופל לחלישות הדעת בראותו כי אינו הולך בדרך זו, ואם אמנם הוא מתחזק שוב ושוב אך זו מלחמה המתשת את גופו ונשמתו, בחשבו שהוא נסוג שוב ושוב מהדרך וצריך לחזור ולהלך בה, עד שהרבה נופלים במלחמה זו במוקדם או במאוחר.
אך בזמן שהאדם דורש אחר כבוד השי"ת, הוא רוצה אחר כבודו וחפץ לעשות נחת רוח לפניו הוא אינו מתבלבל מהבלבולים המפריעים את דרכו בהר ה', הוא מאמין כי את המחשבות בעת התפילה ה' שולח וכי יש לו נחת רוח גדולה מעצם השתדלותו להתפלל. וכפי שמבאר רביה"ק גודל הנחת רוח שיש להשי"ת מעצם עמידתנו במלחמת היצר ומכך שאנו ממשיכים להלחם.
בעבוד האדם את השי"ת באופן זה הרי אינו נסוג אחור בעת הקושי, ואינו שב מעריכת המלחמה, שכן כל נפילה היא אינה אלא חלק מאותו בנין ודווקא ממנה הנחת רוח להשי"ת בקומו הימנה, וכן אינו מניח לעצמו לנוח על מקומו וכך זוכה לאחוז תמיד במדת התשובה, לדעת אמת ובקיאות בהירה האיך ללכת בדרך זו להתנתק מהעולם הזה וגשמיותו מחד וגם להשאר בו ובבירוריו מאידך, בקיאות זו בכוחה לשנות את האדם לגמרי, להפוך את כל החיים כדרך להתחבר להשי"ת לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו, גם ממקומנו אנו יכולים לראות כי התשובה שייכת לנו ולכל אחד מישראל בכלל ובפרט, לכל אחד יש דרך להתקרב להשי"ת מהנוסקים לשמיים ומהסגים לאחוריהם, לכולם ימין ה' פשוטה לקבל תשובתם, ברוב גדולתו וענוותנותו.

0 תגובות

השאירו תגובה

Want to join the discussion?
Feel free to contribute!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *