shabat

יראה אמתית – ע"י שמחת שבת קודש

יראה אמתית – ע"י שמחת שבת קודש

מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלהיך (דברים י, יב). עיקר השלמות היא היראה (לקו"מ קפה), יראת שמים היא הדרך העיקרית לעבוד את השי"ת – להימנע מהאסור ולעשות את הטוב, כמבואר בכל ספרי המוסר. אך יראה זו היא מסוכנת עד מאד, שכן דרכה של יראה שפעמים היא משתקת את האדם, בראותו בספרים הקדושים את ענשי הגיהינום או את ריחוקו מהשי"ת, הוא חש אמנם ביראת שמיים גדולה, אך יראה זו היא היא המרחיקתו מהשי"ת, היא גורמת לו לעצבות ומרה שחורה ולייאוש גמור, כמבואר הרבה בכל הספה"ק ובפרט בספרי מוהרנ"ת. אך מוהרנ"ת מבאר (הל' פדיון בכור בהמה טהורה ד, הל' שבת ז, מה) שהצדיקים משפיעים עלינו יראה שונה בתכלית, יראה הנובעת מהתקרבות להשי"ת, שכן ככל שהאדם מתקרב להשי"ת, הקירבה הזו מעוררת אצלו הרגשה של ביטול, הוא מרגיש בלבו דביקות נוראה בהשי"ת ולבו בוער אליו בלהבת אש קודש, אך התלהבות זו היא לזמן מוגבל מאד, היא אינה אלא לרגעים ספורים, והעיקר מה שהוא מושפע מדביקות זו היא יראתו מהשי"ת. הרגשה והשגה זו בה הוא עומד לפני מלך רם ונישא אשר אין חקר לתבונתו – היא היא ההשגה העיקרית בה יוכל האדם להשיג את בוראו, ואף זו היא הדרך העיקרית בה משליט מלך מלכי המלכים את מלכותו בכל העולם כולו, כמלך היושב על כסא מלכותו בחדרי חדרים אך פחדו ואימתו על כל בני המדינה החשים במוראה של מלכות, הן בהשגת גדולתו ורוממותו (יראת הרוממות), והן ביראה מפני עונשיו על כל שאינם סרים למשמעתו (יראת העונש). יראה זו בה האדם ירא מהשי"ת ולא משלוחיו לבד (שהוא ענין היראה משר, עיין בתורה ודו"ק), היא יראה עם דעת, יראה של חירות, בה האדם אינו נעשה משותק מחמת היראה כיראת הכסיל מבולבל הדעת שיראתו גורמת לו להתרחק מהשי"ת כנ"ל, אדרבה היראה גורמת לו להתקרב להשי"ת ולשמור מצוותיו ביתר שאת וביתר עז, ולשמוח בו ובתורתו. יראה זו נשפעת בכח שמחת שבת, שכן אותה כסילות ובלבול הדעת נובעת מהפגמים אותם פגם אדם ובפרט מפגם הברית (כמבואר בתורה קסט). כל עבירה מחשיכה את נשמתו ומסתירה ממנה את אור השי"ת, את גדולתו וקרבתו, וגוררת אותו לקליפת העצבות רח"ל הגוררת אחריה עוד עבירה, כמאמר חז"ל (אבות ד) עבירה גוררת עבירה. קדושת שבת היא למעלה מכל אותם פגמים וטינופי הנפש, שבת זו הרי היא נחלה בלא מצרים, היא גילוי אור השי"ת בו הוא קרוב לכל אחד מישראל בכל מצב שהוא, היא הנקודה בה השי"ת קשור ואחוז בכל אחד מנשמות ישראל בתכלית הקשר והדבקות, נקודה בה לא מגיע אף פגם. בנקודה זו יכול כל אדם בכל מצב להתקרב להשי"ת, ולזכות ליראה עליונה זו שנתבארה לעיל, שכן בנקודה זו בה כל נפש מחוברת להשי"ת, בה מתגלה גדולת כל נקודה טובה וכל מעשה טוב בו התקשר יהודי לאביו שבשמים, נקודות טובות עליהם מסתכל השי"ת ברוב רחמיו וחסדיו, עליהם אומר רביז"ל כי "דרך השי"ת להביט אל הטובות שעושין, ואף שנמצא בהם גם מה שאינו טוב אינו מסתכל על זה". נקודה זו אותה מאירים הצדיקים, על ידה הם מאירים בנו את שמחת השבת, ואת הדרך לחזור ולהתקרב אליו יתברך, אכי"ר.

ולמעשה: יש "יראה" של כסיל, שדווקא היראה גורמת לו להתרחק מהשי"ת. כי הוא פוחד ממנו ומעונשיו. אך יש "יראה" של דעת, שהיא הביטול להשי"ת מחמת הידיעה שהוא נמצא ואני קרוב אליו. את היראה הזו מקבלים ע"י שמחת השבת, שבה אין שום פגם וריחוק, רק קירבה אמתית שבה השית מסתכל רק על הטוב שבנו, ומזה אנו מקבלים את היראה האמתית.

0 תגובות

השאירו תגובה

Want to join the discussion?
Feel free to contribute!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *