3

ימי בין הזמנים. אני קובע עיתים לתורה, משתדל לשמור על זמני תפילה, אך בכל זאת אני יוצא קצת לטייל (כמובן מקומות כשרים), ישנם גם הרבה עיתות פנאי בהם אני משועמם בחוסר מעש, כך שאני מרגיש מתנתק מהשי"ת בבין הזמנים.

לא נדון במסגרת זו על עצם עניין 'בין הזמנים'. יש דורשים לשבח ויש דורשים לגנאי. והאמת שתלוי כל אחד לפי עניינו. יש מי שלא טוב בשבילו. ויש מי שנחוץ לו מאוד איזה פסק זמן, בכדי להתחדש בעבודת ה', ללמוד נושאים אותם לא יכל ללמוד בסדרי הישיבה, וכן להוסיף בעבודת ה' מה שאינו יכול בסדרי הישיבה, כמו חצות והתבודדות וכו'. יש אשר צריך סתם 'נייחא' לפקח את הדעת, ויש אשר חשוב לו נסיעה למקומות הק', ויש אשר צריך לצאת לאויר ההרים וכדו'.
אך הכלל והעיקר שלא תתייאש כלל מהשי"ת!
שמא תאמר, מה קשר, בין שאלת הבין הזמנים לבין ייאוש? נכון, הרבה אומרים שאינם מיואשים, אך בפועל, הם מתנהגים לא כמו שיהודי צריך להתנהג – וזה נקרא יאוש! כי יאוש הוא דבר שחודר ללב בלא משים לב. יאוש הינה תחושה קטנה החודרת עמוק בלב ואומרת: הנה אינך קשור לעבודת ה', אולי בעצם כן, אך לא במצב שלך עכשיו. זהו יאוש. יאוש הוא לאו דווקא שאדם מתייאש מחייו, אלא מתייאש מהקשר שלו עם ה', ולא מרגיש שייך לעבודת ה'.
ועל זה זעק רביז"ל בקול גדול: גיוואלד! אל תתייאשו, יאוש אינו בעולם כלל. בכל מקום אפשר להיות קשור לה'. "כי אפילו מי שהוא איש פשוט ואינו יכול ללמוד כלל, או שהוא במקום פשיטותו צריך להחזיק עצמו ביראת ה' ובעבודה פשוטה לפי בחינתו" (ליקו"מ תנינא סי' ע"ח)
ולכן בכל מקום בו הנך נמצא בבין הזמנים, לא משנה מה אתה עושה או לא עושה מרוב שעמום, העיקר אל תתייאש לחשוב שבמקומך אי אפשר להתחבר לה'. תעשה מה שאתה יכול, תחטוף עוד איזה לימוד קטן, תברך בכוונה [גם בדרכים], תאכל ביראת שמיים, תתנהג בדרך ארץ, תקדש שם שמים בכל מקום הילוכך, תעשה איזה מעשה חסד, תזכיר דיבור אמונה. תחשוב מחשבות של גדולת ה' ונפלאותיו וכדו'.
כי ה' נמצא בכל מקום והוא תמיד מסתכל ומצפה לאיזה מעשה טוב שלנו.

0 תגובות

השאירו תגובה

Want to join the discussion?
Feel free to contribute!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *