006

התענוג והשובע דקדושה שבשבירת התאוות 

רבינו הק' מגלה (ליקו"מ תורה לט) כשאדם מרגיש איזה רעבון שמתגבר עליו תאות אכילה ידע שיש לו שונאים וכי איזה תועלת יגיע לנו לעבודת ה' מכך שנדע שיש לנו שונאים? וביותר יש להתבונן הרי השי"ת הוא זה שכשברא את האדם הטביע בטבעו כי לאחר שאינו אוכל כמה שעות הוא מרגיש איזה רעבון, ואם כן מה פשעו ומה חטאתו בכך שהוא מרגיש איזה רעבון.

בפשטות ניתן לומר על פי מה שכתב רבינו בתנינא תורה עז : דַּע, שֶׁכָּל אֶחָד מִיִּשְֹרָאֵל, אֲפִלּוּ צַדִּיק גָּדוֹל, צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה לוֹ אֵיזֶה צַעַר בְּכָל יוֹם, וְהַהַמְתָּקָה הוּא עַל יְדֵי אֲכִילָה בִּקְדֻשָּׁה וּבְיִרְאַת שָׁמַיִם, ובכן כאשר עולה תרעומת על הלב, מדוע נפלתי לתאוות אכילה ומדוע מתגברת עלי הרגשת רעבון, אזי ידע האמת כי השי"ת הוא כולו טוב, כולו אהבה, ורק מפני שהוא יודע שהוא צריך להינצל כעת משונאים לכן שולח לו נסיון של תאוות אכילה כדי שיזדרז להתגבר באכילה בקדושה כדי להמתיק הצער על ידי כך. [כי התגברות היצר זה הלא הסימן והאות כי כאן דווקא ברגע זה צריך להעלות ולתקן את הניצוצות שנפלו כמו שגילה רבינו בתורה כו].

וביתר עומק – אם נחפש ונבקש את אור רבינו נוכל לגלות כי בתורה קצרה זו מגלה רבינו את שורש כל הבעיות והצרות ברוחניות ובגשמיות, [שנשמתנו משורש התענוגים, והנפש לא תמלא, ומשם שורש כל המשיכות והתשוקות] וגם כדרכו נותן לנו את הפתרון בעצה פשוטה ומעשית [שובע דקדושה, להרגיש את התענוג של השי"ת, ע"י שנזכרים שבעצם הכל זה רק ה'].

שורש כל הנפילות והתאוות נובע מכך שנשמת ישראל חצובה מעולם התענוגים, וכל עוד אינה נהנית ומתענגת מקירבת ה' היא נמשכת להתאוות לתענוגים אחרים [כנודע ממכתבו של הפרי הארץ מכתב כב], ואדרבה ככל שהיא נמשכת יותר ליהנות מתענוגי עוה"ז הוא סימן שנשמתו ממקום גבוה יותר ומשתוקקת לתענוגי השי"ת. [עי' בעש"ט פ' תרומה אות ח ובבאר מים חיים שם].

כי הרי מקור ושורש כל ההנאות והתענוגים הוא רק השי"ת לבד, וככל שהאדם זוכה להיות קרוב יותר אל השי"ת כך זוכה להרגיש יותר תענוגים, וככל שחלילה נופל לבהמיות הרי מתרחק רח"ל ממקור ושורש התענוגים, וזאת היא פעולת היצר הרע שמטרתו להרחיק אותנו מהתענוגים האמיתיים ולפתותינו בהבלי העולם הזה. וכמו שמעיד מוהרנ"ת (נט"י הלכה ו): מי שחפץ במחמדי העולם הזה חייו מרים ומרורים ביותר אפילו מי שיש לו עשירות הרבה כידוע לבקיאים בהם עוצם ריבי המרירות מר ממוות ורבוי הדאגות שהם סובלים, עכ"ל. נמצא כי הדרך להגיע לחיים של תענוגים היא ע"י שבירת התאוות [וכן מפורש בתורת המגיד ממעזריטש על פסוק זה בשדך לבהמתך – ע"י שתשדד הבהמיות עי"ז – ואכלת ושבעת].

כאשר האדם חי עם האמת הזאת שאין עוד מלבדו ומלא כל הארץ כבודו, אין שייך אצלו שום צער ושום צרה, כי הלא הכל הוא רק ה', וגם אין לו להתיירא משום שונאים כמובן, כי הלא אין שום מציאות חוץ מהשי"ת, ואם כן העצה של קדושת אכילה אינה רק סגולה להמתיק הצער ולהינצל משונאים, אלא מציאות כיון שמתקדש באכילתו היינו שמרגיש רק את ה' בכל תענוגיו, ואין עוד מלבדו, ממילא הרי אין שום מציאות של צער כי הכל זה רק חסד ה', תודה והודאה, ואין שום מציאות של שונאים כי אף אחד אין יכול לעשות לי שום דבר , הכל זה רק ה'. [עי' שבועות הלכה ב].

וזה כוונת רבינו במה שפותח המאמר עושה שלום במרומיו, כי אם הוא מתבלבל ונפל מגשמיות העוה"ז הרי שאין אצלו שלום בין הבריאה לבין הבורא, אבל כשהאדם חי עם בחינת "שלום" היינו שמרגיש את השי"ת בכל מה שעובר עליו כמבואר בתורה ל"ג אז ממילא כל אכילותיו בקדושה ונמתקו מעליו כל הצער והצרות, וכשיש שלום נעשה אזי נתגלה ונתרבה שובע גדול.

לפי זה מאירים דברי רבינו בתורה מ"ז [שקשור למאמר זה]: מי שהוא משוקע בתאוות אכילה בידוע שהוא רחוק מאמת, כי האמת היא כי הכל הוא רק ה', ועלינו לצאת מהנוגה של היוונים [נגה זה יוון כמבואר בתיקוני זוהר ומובא בליקו"ה] שמטעה אותנו לומר: אתה רחוק מה' והאוכל מגשם אותך, הלא האמת היא שאין עוד מלבדו, ואכילת ישראל הוא יחוד אפין באפין.

ומעתה מבוארים דברי רבינו שכתב שם בהמשך כי על ידי שמשבר תאוות אכילה יכול לעשות מופתים, וכי זה התכלית שרבינו רוצה להביא אותנו שנהיה בעלי מופתים [הלא אדרבה מוהרנ"ת אמר שרבינו אסר עלינו מופתים עי' עלים לתרופה קסג], אלא הכוונה שברגע שהאדם חי עם האמת שהכל הוא רק ה', ומשבר התאוה כי יודע שכל התענוגים הוא רק השי"ת, הרי אין שייך אצלו טבע כלל וממילא נעשה על ידו מופתים כי הטבע והנס שוים אצלו. [עי' רעיון זה בקדושת לוי פרשת בא].

בימי החנוכה הקדושים עלינו לשדד הבהמיות, כלומר לא להיכנע ליווני הצועק לו: אתה בהמי, אלא לצעוק קדוש אני. והעצה היחידה, להכניע קליפת נגה שזה יוון, שמפתה האדם היא ע"י שובע דקדושה, כי ה' הוא שורש כל התענוגים, [אפי' התענוג של העבירה זה בעצם השי"ת כמבואר בבעש"ט כי תצא אות ז]. וזה הקשר לחלק השני שמזכיר רבינו בסוף התורה כי עיקר אור היחוד בשבת, שהוא בחינת שובע דקדושה. כי בשבת קודש מאיר ביותר אור התענוג והשובע דקדושה [עי' הל' כיבוד אב ואם הלכה ב] שזה הדרך היחידה להכניע את התאוות ולהמתיק כל הדינים בשרשם כשזוכה ע"י שבירת התאוות לגלות את התענוג והמתיקות של השי"ת כלשון מוהרנ"ת (טוען ונטען הלכה ג): "כשיזכה לעמוד בנסיון ולשבר תאותו מזה עכשיו על ידי זה יזכה לקבל ולהתענג משורש התענוג הזה בשרשו ברוחניות, שהוא אור צח ומצוחצח, תענוג רוחני, תענוג אמיתי".

0 תגובות

השאירו תגובה

Want to join the discussion?
Feel free to contribute!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *