11112254

התעוררות רצונות וכיסופים בספירת העומר

 

שאלה:

 

למה מרבים כל כך, לצעוק להתחנן ולבקש, דווקא במצוות ספירת העומר, שהשי"ת יטהר אותנו בזכות מצוה זו?

תשובה:

האמת היא שכל מצוה מטהרת ומקדשת, אבל מיוחד הוא מצות ספירת העומר שכל מהותה היא התעוררות של כיסופים להתקרב להשם.

בספירת העומר אנו סופרים ומונים את הימים בציפייה לקבלת התורה, כי זהו הכלי העיקרי לקבל את התורה, רצונות וכיסופים. להראות להשי"ת שאנו באמת רוצים אותו מחכים ומצפים להתקרב אליו, ולכן מובן למה מרבים להתפלל ולבקש בימי ספירת העומר שהשי"ת יקרב אותנו אליו, כי זהו המצוה בעצמה.

 

שאלה:

לכאורה בימים אלו צריך להתעורר למעשה להתקדש ולהטהר לקראת קבלת התורה?

תשובה:

בוודאי שהעיקר הוא למעשה, שצריך כל אחד להתעורר ולהתייגע כמה שיוכל להטהר מהמידות הרעות וכו'. אבל היות ואנו עדיין שרויים תחת זוהמת מ"ט שערי טומאה, מהיכן ניקח כח להטהר ולהתעלות מעל הגשמיות, אין לנו כמעט שום התעוררות, ואין אנו יודעים איך להתקרב ומה צריך לעשות בדיוק, וגם אם אנחנו יודעים אז לא תמיד מתאפשר לנו 'למעשה' לקיים את מה שאנו יודעים.

כי בשביל להתקרב באמת צריך סיוע מלמעלה, שהשי"ת יוריד עלינו אור חדש בתורה, חשק חדש של התקרבות, ואז נוכל להתקרב באמת, ובלי עזרה מלמעלה איך נוכל להתחיל.

לכן מובן שעיקר ה'למעשה' הוא לכסוף ולהשתוקק, לעורר בלב רצונות להתקרב להשי"ת, ולאמרם 'למעשה' בפה, לא רק להרגיש בלב, אלא להוציא בפה מלא, לומר לפני ה', תקרב אותי אליך, תקדש אותי, וכך לרדת יותר לפרטים של עבודת ה', כל אחד לפי מה שלמד ולפי מה שיודע שחסר לו.

 

שאלה:

למה הכיסופים והרצונות כל כך חשובים ויקרים למעלה?

תשובה:

ישנו מכתב של רבי נתן לבנו, שבסופה הוא דורש בשלום תלמידו. והוא כותב, שאמנם לא היה בדעתו לדרוש בשלומו, אבל כיון שקיבל ממנו מכתב מלא באהבה והשתוקקות, וגם ראה איך רצה לבקר אותו, לכן התעורר להשיב לו בדרישת שלום. ומסיים את המכתב וכותב: "תראה כמה גדול כוחו של כיסופים שיכול לעורר מישהו אחר, הנמצא בריחוק כמה פרסאות". ואם כה גדול כוחו של השתוקקות בעולם העשייה, על אחת כמה וכמה גדול כוחו לעורר למעלה אצל השי"ת שיאיר לו הוא באתערותא דלעילא. (עלים לתרופה ר"ס)

הרי כשאנחנו מתעוררים בהשתוקקות להשי"ת, אין אלו סתם רצונות או מחשבות שהולכות וחולפות במח או בלב, הם עושים משהו, הם מעוררים רצון למעלה לרחם עלינו ולקרב אותנו.

רק היות שאנו חיים בעולם העשייה אנו רגילים שהרצון לא שווה כלום עד שלא רואים תוצאות מעשיות, של הספקים כמות וחומר. אבל כלפי הכוונה האמיתית של הבריאה, שהיא להמליך את ה' אזי הרצון הוא הכלי המעשי ביותר דרכה נוכל לזכות להתקרב לה', אדרבא, מי שזוכה לקיים מצוות וללמוד תורה בלי שעבר שלב של רצונות והשתוקקות אזי חסר לו את עיקר נשמת התורה, כי השי"ת נתן לנו תורה ומצווות אותם נוכל לקיים רק באופן שאנו נשתוקק ונדבר על זה הרבה איתו בתפילה ותחנונים, עד שיתעורר רחמיו לקרב אותנו באמת. וכשנזכה לקיים מצוות אזי נקיימם מתוך התלהבות של השתוקקות להשם.

שאלה:

ומה עושה מי שאין לו התעוררות של רצונות וכיסופים?

תשובה:

אין דבר כזה, כל יהודי בוער בליבו להתקרב לה'. אין אחד שהיה מסרב להיות צדיק אילו היו מציעים לו את זה בקלות. אם אדם לא מתעורר ברצונות זה מחמת שנדמה לו שהוא קשה להשגה ולא מציאותי בשבילו.

ודווקא לכן השי"ת נתן לנו את ימי הספירה, בהם אנו מעוררים את הרצון לאט לאט, יום אחרי יום, ולחזק את עצמנו שאנו כן שייכים לתורה, ואנו כן יכולים להתחדש בשבועות הבא עלינו לטובה. כי בלי שאנו מוכנים לקבל אותה, ובלי שנרגיש שייכים אליה, לא נוכל לקבל את התורה.

לכן מי שלא מרגיש רצונות וכיסופים ידע שכעת הוא הזמן לעוררם, ואם הוא לא מצליח זה מחמת שהוא נמצא בריבוי אור, שנדמה לו שהתורה היא כל כך גדולה עד שאין לו שייכות אליה, המושג קבלת התורה מאוד מופשטת אצלו.

ולכן כדאי ללמוד משהו על שבועות, להבין קצת איזה לימוד של צדיקים המבארים מהו קבלת התורה, ואז כשיהיה מצומצם אצלו בהבנה נקודה אחת, יהיה לו קל יותר לכסוף ולהשתוקק לשבועות, כך גם יוכל להרבות בתפילה ותחנונים בימי ספירת העומר, לא רק באופן כללי של 'טהרנו וקדשנו'.

 

שאלה:

למה מרבים כל כך, לצעוק להתחנן ולבקש, דווקא במצוות ספירת העומר?

תשובה:

כמובן, שלא נתיימר לבאר במסגרת זו כל עניין ספירת העומר, לזה ראוי שתלמד ותעיין בספרי צדיקים, שם מתבארים לעובדא ולמעשה, מהו עבודת הספירה בכמה וכמה אופנים. אך נזכיר את פשטות העניין, שספירת העומר הוא הכנה לקבלת התורה הקרב ובא. וכל מהות מצות הספירה הוא שנכסוף ונשתוקק, כמו אחד שמתגעגע מאוד לאיזה דבר, ומחמת זה הוא סופר את הימים מתי יזכה לבוא לאותו הדבר, וכמו כן יש לעורר בלב ציפייה לחג השבועות ולקבלת התורה, שזהו בפשטות סוד הספירה לספור הימים לקבלת התורה "להראות בנפשנו החפץ הגדול אל היום הנכבד הנכסף ללבנו, כעבד ישאף צל, וימנה תמיד מתי יבוא העת הנכסף אליו שיצא לחירות, כי המניין מראה לאדם כי כל ישעו וכל חפצו להגיע אל הזמן ההוא" (ספר החינוך ש"ו).

ולכן מובן שבנוסף על עצם אמירת הספירה של היום, אנו מעוררים בלבינו את הגעגועים לקבל את התורה, להתחדש במצוותיה ובהשגת קדושת הקרבה לה' שמתגלה באור התורה הק', לזכות לשמוע את הדבור "אנכי ה' אלקיך" וכו'.

כי בוודאי שכולנו רוצים לקבל תורה, אבל מצד שני קשה לנו להאמין שבאמת שייך להיות מציאות חדשה של התחדשות בתורה, כי היצר הרע מכניס כעין כפירה קטנה בלב: "וכי מה כבר יכול לקרות בחג השבועות הבא, מה שלא היה בשנה קודמת". ולכן בדיוק יש לנו את המצוה הנפלאה הזו של ספירת העומר, שעיקרה של מצוה זו היא פשוט "השתוקקות וכיסופין", להתרכז באמת הזו, שאנו ממש הולכים לקבל את התורה, להתפלל ולבקש על כך שנהיה כלים ראוים לקבל את התורה.

ומהו קבלת התורה? להמשיך עצות חדשות איך לזכות לקיים את התורה. כי אם נסתכל טוב במה שנעשה עמנו, נראה שכל החסרון שלנו בעבודת ה' הוא, חסרון העצות. כל אחד עובר עליו בכל יום ויום מעברים שונים ומשונים, ואינו מוצא דרך איך להתקרב משם להשי"ת. והאמת שיש עצה לכל דבר, רק שכל אחד צריך עצה אחרת בכל פעם, וזה אי אפשר להגיד או לכתוב בספר. אלא כל אחד צריך בעצמו לצעוק לה', עד שהשי"ת יאיר לו איזה תבונה חדשה – הארת הדעת, או יגלה לו עצה מעשית פשוטה איך לחיות טוב את המצב הזה שעובר עליו.

וזהו ההכנה לקבלת התורה, כיון שבכל יום ויום מימי הספירה הק', נמשך עלינו איזה דרך ועצה חדשה, לתקן עוד מדה רעה ועוד סוג של התגברות היצר, לפי סוד הספירה שבאותו היום. והכל תלוי בהתעוררות הלב והאמונה, לדעת שכל ספירה וספירה הוא הזדמנות, לפעול עלינו עצות ודרכים חדשים שיקרבו אותנו להשי"ת. ומשום כך אנו מבקשים ומתחננים וצועקים מעומק ליבנו להשי"ת, שיטהר ויקדש אותנו, ויגלה לנו את העצות העמוקות של הצדיקים איך להתקרב לה' בכל יום ויום לפי הענין ומצב שעובר עלינו באותו היום, לפי הנהגת הספירה והמידה הפרטית של אותו היום, וכך נהיה כלים נפלאים הראויים לקבל את התורה. (ליקוטי הלכות ר"ח ו')

"ועל כן בשעת ספירה הוא התעוררות גדול והשתוקקות נמרץ מאד לה' יתברך, כי עיקר הספירה הוא בחינת השתוקקות וכסופין דקדושה" (ליקוטי הלכות דם א')

ולכן תשתדל מאוד לנצל אותם רגעים יקרים של הספירה, כי באותם רגעים נעשים תיקונים נוראים בעולמות העליונים, ותראה את סידורי המקובלים כמה כוונות יש רק על המילים הבודדות של הספירה, ואף שאנו סופרים בפשיטות, אבל כיון שאנו מקושרים לצדיקים בוודאי שנעשים עוד יותר ויותר תיקונים על ידי הספירה שלנו, ולכן תראה לעמוד מספר דקות, לעורר את הרצונות האמיתיים שיש כבר בלבך, להשי"ת. ותאמרם בפה מלא, ותבקש ותתחנן מהשי"ת שיעזור לך להתקרב בהתחדשות לתורתו הקדושה, למצוא בכל פעם את השביל הנכון שלך.

ודע והאמן שכל נקודה של כיסופים והשתוקקות, תפילות ותחנונים, פועלים מאוד למעלה, ובוודאי שכל בקשה וכל רצון עולה לנחת לפני השי"ת. ותהיה חזק מאוד במידת הבטחון שבוודאי שייך שנקבל התגלות חדשה בתורה בזכות אלו הכיסופים והתפילות.

שאלה:

רק המחשבה שצריך להרבות בצעקות בספירת העומר, מכבידים עלי את המצווה? וכי צריך אני להכריח את עצמי לצעוק?

תשובה:

עבודת ה' אינו עניין של תחרות מי צועק יותר חזק, או יותר זמן. אין חיוב לצעוק, זה לא מנהג… זהו דבר אמיתי בלב המתעורר כאשר מבינים שאנו עומדים לקראת ישועה גדולה.

כל דבר בעבודת ה' נעשה כבד, כאשר בחור מצייר לעצמו תכנית על פי מה שרואה אחרים, או שהוא עצמו היה לו פעם איזה הצלחה, והוא מנסה לחקות זאת, איך צריכה להראות אותה עבודה. וכך נמצא שתפילה שלימה יכולה להתבלבל, רק בגלל שהוא בודק כל הזמן, אם הוא כבר מתרגש, בוכה, או צועק כמו שצריך, וזהו מחשבה זרה ממש. "כי צריכים בשעת אמירת תחינות ובקשות להרחיק מעצמו כל מיני מחשבות חוץ שבעולם, רק לכוון דעתו אל הדיבורים שהוא מדבר לפני השי"ת" (ליקו"מ תנינא סי' צ"ה).

ולכן אל תתכנן שום תכניות, תיגש למצווה במחשבה מרוממת, הנני הולך לעשות נחת רוח להשי"ת במצווה זו. אל תסתכל על אחרים שסופרים. כתוב בפסוק "וספרתם לכם" – לעצמכם, ופירש מוהרנ"ת במצוות 'וספרתם לכם' – לעצמכם. שכל אחד צריך לספור את הספירה הפרטית שלו בלא להסתכל על חברו כלל. והוא בכל ענין בעבודת ה', אבל במיוחד בשעת הספירה עצמו יש לכל אחד לספור לעצמו לבד, לבקש מה שיש בליבו, בלי להסתכל על חברו כלל וכלל, כי עבודת הספירה היא עבודה אמיתית ופנימית של כיסופים להשי"ת, בין אדם למקום, ולזה כל אחד יש לו את הספירה שלו מה שצריך לעבור ולתקן, (הל' פסח ט').

תצמצם את המחשבה למה שאתה אומר. לשם ייחוד קודשא בריך הוא… הנני כעת הולך לייחד את כל הבריאה עם השי"ת, להאמין שהכל בהשגחה פרטית ממש (עיין באריכות בהלכות משא ומתן ד'). בעת הברכה תחשוב ותכוון בפשיטות "אשר קדשנו במצוותיו", תודה להשי"ת, שהזמין וייחד אותך להתקדש עמו בקידושין, על ידי המצוות שנתן לנו. ואז תאמר בפה מלא "היום יום…" ושוב, תיכנס לפשטות העניין, רצונות וכיסופים הנה כבר התקרב עוד יום לקבלת התורה. וכך תאמר את התפילה שאחר הספירה, תיבה תיבה במתינות, בלי לחץ, רק תתחבר לפשטות הדיבורים מה שהנך אומר.

ככל שתחבר את המחשבה לאמת של המצווה, בלי שתטריד את עצמך, צריך לצעוק, וצריך לחשוב כך וכך וכו' וכו', כך יתעורר לבך באמת לספור כמו שאתה צריך באותו יום. ואולי אף תזכה מספר ימים מכלל ימי הספירה לצעוק ולהוציא את מה שיש בליבך, להשי"ת.

אין כוונתנו לומר, שתמנע את עצמך לצעוק, עד שתרגיש שהנך צועק באמת. כי בוודאי הקול מעורר הכוונה, והלב יכול להתעורר כאשר תצעק, אך העיקר תתחבר לאמת של המצווה, בלי לחפש לצעוק כמו…

אבל איך שלא יהיה, תשתדל לספור את הספירה בשמחה גדולה, מתוך אמונה בהשי"ת שהוא מאוד מתפאר מכל מי שסופר את הימים, ומברך ואומר את הימים של הספירה. כי בעצם מצוות הספירה בפשטות נעשים ייחודים גדולים ונוראים מה שאין הפה יכול לדבר והלב לחשוב, בפרט עם הוא נעשה בהתקשרות לצדיקים – "ועל ידי זה נזכה שיושפע שפע רב בכל העולמות".

*   *   *

ראוי מאוד שתיקח הלכה אחת או שניים מליקוטי הלכות על ספירת העומר. [אפשר לבדוק בספר אוצר היראה, שם מסוכם כל ההלכות ממוהרנ"ת] ותחשוב מזה, ותשוחח עם חברים על כך, שיהיה ברור ומוגדר לך, מהו עבודתך בשנה זו בימי הספירה.

ובמשך היום תנסה לעורר את ליבך לעניין שלמדת, ולדוגמא בהלכות פקדון ד', כותב מוהרנ"ת שכוונת הספירה היא להתעורר שכל יום ויום בחיי האדם נקרא בשם יום, אף שהרבה פעמים נדמה שהיום הזה אינו ראוי להקראות בשם 'יום', מחמת טרדות היום וכדומה. ולכן אומרים 'היום יום', וסופרים היום, לידע שכל הימים ספורים ומנויים, ובכל יום אפשר לעבוד קצת את השי"ת.

ותיקח לימוד זה, ותתעורר לזה כמה פעמים באמצע היום, לא רק באמצע הספירה. הנה היום הזה הוא יום, וכך תזכה לחשק חדש לקבלת התורה, כך גם לא תתבלבל מאחרים, כאשת תבין את מהותו הפנימית של הספירה.

0 תגובות

השאירו תגובה

Want to join the discussion?
Feel free to contribute!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *