2839

אני משתדל להתחזק באמונה שהשי"ת נמצא איתי, בכל מקום ובכל מצב, איך אני יכול תוך כדי חשיבה זו להתאבל ולחשוב על הריחוק שלי ממנו?

וודאי שעיקר היהדות הוא להחיות את הלב תמיד באמונה שלימה, שהשי"ת נמצא בכל מקום, ומשגיח על כל פרט ועל כל מקרה שנעשה בעולם. וח"ו מלחשוב, כאילו השי"ת נטש אותנו בעת החורבן.

על זה בדיוק אנו מתאבלים, כי אנו יודעים את האמת, בקיאים בדיבורי אמונה. אך למעשה אין לנו את הדרך והעצה איך לתפוס את האמונה לתוך מציאות החיים.

זוהי מציאות הגלות. על אף שבוודאי השי"ת נמצא עמנו בכל מקום, לנו אין את הזכות להכניס את אורו הגדול לתוך מוחנו וליבנו הקצרים, המלובשים בגוף מגושם, המלא ביישות ואנכיות.

ובאמת, יש להבין, כיצד יתכן שבית המקדש יכל להכיל את גדולתו העצומה של השי"ת, הן אפילו "שמי השמים לא יכלכלוך"? אלא שהשי"ת מחמת אהבתו את ישראל, צמצם את עצמו בכמה לבושים, והסתיר גדולתו, וכך השרה שכינתו בבית המקדש, בכדי שנוכל, אנו, להכיר ולהשיג אותו ית', כפי מיעוט השגתינו.

ומשחטאו עם ישראל. קרע השי"ת כביכול את לבושו, והתגלתה גדולתו. וממילא, נחרב בית המקדש. ולא שח"ו נסתלק הוא מעמנו, אלא הסתלקו מאתנו הדרכים והלבושים, איך להכיר את ה', באמת, בעומק לבינו. (עיין בליקוטי מוהר"ן סי' רי"ט).

לכן אנו כל כך מסובכים ומבוהלים, ואין לנו עצה איך לחיות למעשה עם השי"ת, לקום בבוקר עם חיות, הנה השי"ת מחכה לי, ללמוד תורה בדביקות, בזכרון שכל דיבור הוא אלקות. להתפלל מתוך התעוררות וחמימות הלב בתשוקה עצומה להתייחד עם השי"ת. לאכול בדביקות המחשבה, באור אלקותו ית"ש שמחיה את האוכל, לזכור ההשגחה פרטית, וממילא לברך בכוונה. להיות חזק בתבערת הלב, בתשוקה, אחר הברית שלנו עם השי"ת, מתוך מיאוס ושיקוץ כל תשוקה אחרת. להיות מלאי שמחה, חיות וסיפוק מעצם הקרבה שלנו להשי"ת, ולעבור את כל הנסיונות והדאגות בבטחון ואמונה.

ולמה אין לנו הכח לחיות כך, הרי אנו יודעים מהאמת, שהשי"ת ברא את העולם, והוא מחדש בכל עת את הבריאה, והכל מאיתו ית'? אלא, שידיעות אלו הן כריבוי אור אצלנו, אין לנו כלים בנפשינו הגשמית להבין את משמעות דיבורי האמונה שאנו יודעים, ולדעת איך לחיות, למעשה, עם ידיעות אלו.

ועל כן, נתייגעו הצדיקים הק' לגלות בספריהם הק' תורות ושיחות, שהן דרכים, צמצומים ולבושים להשגת אור ה', כדי שנוכל להכניס במוחנו תמיד את מציאותו ית', לפי מצבנו.

תורת הצדיקים איננה רק רעיונות של אמונה, פתגמים ואמרות נאות, כדוגמת: 'מלא כל הארץ כבודו', 'אין שום יאוש בעולם', 'תהיה בשמחה'. אלא, ממש לבושים של השי"ת, דרכם, כביכול, מתלבש אור ה', להצטמצם בתוך מוחנו וליבנו. ולכן, צריך ללמוד הרבה ספרי צדיקים, לקחת מאמר או שיחה ולהכניסו היטב למח, לחשוב מזה, להתפלל על זה, עד שתצטמצם אצלו הבנה והשקפה נכונה לראות דרכה את המצב שלו, איך להסתכל בעיניים אמיתיות על חשיבות המצווה וכדו'. כך שהאמונה תהיה אצלו מעשית. כל הבנה בדברי הצדיק היא בחינת בנין בית המקדש, כלומר, שאורו הגדול של השי"ת, קיבל אצלו לבוש וצמצום.

אך הוא כלל גדול, שרביז"ל השאיר בצוואתו, כי כל ענינו הק' והשגת תורותיו הק', תלויים בהרבה חיפוש ובקשה, כי מאחר שעדיין החורבן באבו, והשי"ת כביכול קרע לבושו, לכן, אין לנו עדיין הכלים הנכונים לקבל דבריהם, אלא, על ידי הרבה געגועים ודרישה להשיג קצת את אור ה'.

ועל זה אנו אבלים, ואומרים קינות, ומרבים בשיחה לפני השי"ת, מספרים לו את הגעגועים שיש לנו אליו ית', בכדי לעורר אצלו את האהבה והרצון, להתלבש ולהצטמצם מחדש בתוך בית המקדש הפרטי שלנו.

שנזכה לשמוע בתוך לבנו, מחדש, את מה ששמענו בעת קבלת התורה, כאשר השי"ת צמצם עצמו בהכנעה גדולה לבקש מאתנו, שנבחר בו ונמליכו עלינו, "מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה" – 'שואל מעמך', בכזו הכנעה ושפלות, כאדם השואל ומבקש דבר מחברו. והבטיח לנו כמה הבטחות כדי שנרצה להיות העם שלו, אני צריך אתכם… "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" (עיי"ש עוד בליקו"מ).

ועל כן מובן שעיקר הבכיה היא על הסתלקות אורו של הצדיק מאתנו. (ליקוטי מוהר"ן תנינא סי' ס"ז) כי כאשר יאיר בליבנו אורו הגדול, יהיו לנו עיניים אחרות, איך להסתכל על הבריאה, לראות, כי באמת השי"ת נמצא אתנו, ממש, ובזה נתחזק תמיד, גם באבלות. אלא, שאנו רוצים שיתלבש אצלנו בלבושים וכלים, לפי כוחותינו והשגתנו, שיצטמצם להראות לנו קרבתו.

וזה תלוי בהכנעה שלנו אליו. כי כשאדם מקטין עצמו, אז השי"ת גם כן מקטין את עצמו כביכול. ולכן נתעורר בימים אלו לדבר עם השי"ת, לגלות לו את פנימיות הרצון שיש לנו בלב, בדיבורי געגועים אליו, עם כמה אנחות, ובזה נזכה לראות בבניינה, שגם הוא יקטין עצמו כביכול וישרה שכינתו עלינו, ונראהו עין בעין.

0 תגובות

השאירו תגובה

Want to join the discussion?
Feel free to contribute!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *