14587900

איך מגלים עניין בחיים…?

חוסר עניין – זוהי מחלת דורנו. כמה זמן לוקח לאדם ממוצע להגיע ל'הודו' של שחרית מרגע היקיצה. הדרך הזו, שמפתח הבית ועד סף בית הכנסת, הרגעים של פקיחת העיניים, פעמים שהם נדמים לנצח. בכל בוקר שואלים בני אדם את עצמם 'עבור מה אני קם', המטלות והמחויבויות שמציב בפנינו היום החדש יכולות להמתין למועד מאוחר יותר, אין צורך למהר, ואין כל כך עבור מה – כך נראה העולם מנקודת המבט העייף.

לא בכל עיתוי מגיב הגוף באופן זהה, ישנם בקרים שזוכים לקבלת פנים חמה יותר. אם למשל במשך היום אמור להתרחש משהו נחמד ומשמח, זורם בעורקים דם ערני יותר.

וירא וירץ לקראתם

שמים צחים חפים מכל עב, ברקיע לוהטת השמש, מלחכת באש את חולות המדבר. מי שנפשו יקרה לו, מונע רגליו מהליכה. האוהל הענק המפורסם בין הולכי המדבר עומד שומם. פתחיו פעורים לד' רוחות ונפש חיה איננה נראית בהם. על אחד הפתחים יושב אברהם אבינו וממתין. את ההמשך כולנו מכירים, באופק נראים לפתע שלושה הולכי מדבר, לבושם מעיד על מוצאם הערבי. הישיש בן המאה שאך לפני יומיים מל את עצמו, בשעות הקשות ביותר של שלישי למילה, ממרומי מאה שנותיו, ומפסגת קדושתו המופלגת. מזנק ממקומו בריצה, כל עצמותיו אומרות שירה של שמחה, שרק לא יעברו עליו הצועדים, שרק ייאותו לסור ולו לשעה קלה אל אוהלו, להיות לו לאורחים.

'ואל הבקר רץ אברהם' 'מהרי ולושי עוגות', אברהם אבינו, שמש הדעת והאמונה ברקיע העולם, מנהיגם ומורה דרכם של אלפים, ישיש ובעל שיבה, וגם חולה מסוכן, שקוע כל כולו בעניין אחד – להעניק לשלושת אורחיו את התחושה הטובה ביותר.

דרכים רבות יש לקיום מצווה, דקדוקים ועניינים, הידורים ושיטות. ובכל זאת, לא בכל יום נראים קשישים באים בימים מקפצים בהתלהבות למראה תפילין של ראש. גם צעירים וחסונים, כאלו שכוחותיהם אגורים היטב במותניים, אינם מתמלאים עדיין בחדוות נעורים למראה 'מצווה עוברת'. הכנסת אורחים לא נמנתה בין המצוות הנדירות באוהלו של אברהם, בכל יום התקיימו שם לפחות כמה עשרות גירסאות שכאלו. ובכל זאת, שלושה אורחים שהגיעו ביום חמסין גורמים לאבי האומה להתלהבות שכזו, שכמה פסוקים בתורה הקדושה הוקדשו רק עבורה.

מהיכן לוקחים את הלב הזה, היכן רוכשים חיות וחדווה.

הברית, זו שבעטייה היינו מצפים מאבינו אברהם לנוח ולמעט בטלטול עצמי, דווקא היא זו שהכניסה בגופו הקדוש את רוח החיים. האדם השלם הראשון בתבל, הגוף הקדוש שנחתם באות ברית ראשון לכל הנבראים, היה אברהם אבינו. ואת ההשפעה הראשונה שעשתה הברית בבשרו הקדוש כתבה תורתנו בפסוקים הללו. 'וירא, וירץ לקראתם'. זה מה שעושה ברית בגופו של אדם – התלהבות, חיות.

התלהבות וחיות – זו שלימות

אחד המרבה ואחד הממעיט – נאמר בדברי חכמינו. אצל השם יתברך אין מדידה כמותית, הרבה או מעט, קצר וארוך, לא אלו הם שייקבעו את איכות הדברים. דבר אחד מבקשים מאיתנו, לב. תגלה עניין, תתלהב, שאם לא כן אין למעשה שום ערך.

שלימות, זו שמבקשים אחריה בכל מקום, מה היא. אם רצונך לדעת איך נראה האדם השלם צא ולמד מאברהם, ראשון לנימולים, ראשון לשלמים. הברית הביאה לאברהם אבינו שלימות, ושלימותו באה לידי ביטוי בהתלהבות. חיות וזריזות, אלו אם כן אות ברור לשלימות.

על זריזות שמענו עוד מימי נעורים, המלמד והבאים אחריו, מחנכים ומשגיחים, כולם דברו מאז ומעולם על זריזות. לדברים רבים וטובים מביאה הזריזות, ואין אדם מן הישוב שלא יבקש לרכוש לעצמו אחת שכזו. ובכל זאת, הזריזות ורוח החיים נותרו עדיין מצרך נדיר.

זריזות כטבע תורשתי      

כמה שהדברים עלולים להישמע תמוהים, הזריזות והחשק טבועים בנו כתורשה. במקום עמוק הרבה יותר מהעצלות והכבדות, מצויה בקרבנו רוח חיים, ערנית ומלאת חשק דקדושה. הרבה קודם לעצבות ועצלות טבעו בנו אבותינו הקדושים את המידות הטובות שזרמו להם בעורקים – חיות וזריזות.

היכן תופסת אותנו העצלות. בדרך כלל במקומות בהם איננו מגלים עניין בשום דבר. כשהקדושה מסתירה פנים, כשנדמה שאף אחד לא בדיוק מתעניין בי, ובשום מקום לא ממתינים ל'הודו' של השחרית הישנוני שלי, החשק גם הוא מסתיר פנים. מאחורי הפשוטה שבפעולות מוכרח להיות מנוע, כזה שיניע את גלגלי המעשה, יעורר את הרגש, וירומם את המחשבה. כשזוכים והשם מתראה, כשחשים בנוכחות ההשגחה, יש סיבה טובה לחיות ולהתלהב.

זה מה שאירע לאברהם אבינו באלוני ממרא. 'וירא אליו השם' אם השי"ת יורד ובא בבית שלך, מתעניין במצבך, ומתגלה אליך פנים בפנים, איך אפשר שלא להתלהב. אבל מה עושים כשלא רואים שום דבר מכל זה, ושאלה גדולה מכרסמת בפנים – 'האם מישהו בכלל מתעניין בי…'

ובכן, גם אצל אברהם אבינו הדברים לא היו בדיוק פשוטים. אל ה'וירא אליו השם' הוא זכה משום ש'והוא יושב פתח האוהל כחום היום'. ראשית, המאורע הזה, יש לזכור, התרחש באלוני ממרא. רבי נתן מפרש את הפסוק כך: 'אלוני ממרא' – היכלי התמורות. בתוך הבלבול, הערבוב, והתהייה בין הטוב והרע. 'כחום היום' – תאוות ותבערת היצר. בתוך הטשטוש והערפל הזה, דווקא שם נועדה להתקיים ההתגלות האלוקית. ואיך…

להמתין ולהמתין…

'והוא יושב פתח האוהל' – כאן טמון הסוד. לא תמיד הפתח מסביר פנים. הכניסה פנימה, אל היכלות הקדושה וההרגשה, פעמים שדלת אימתנית חוסמת אותם. במקרים הללו התחושה היא 'אני בחוץ' וממילא מדוע שיהיה לי חיות. ואם נצרף למעמד המביך גם את 'חום היום' בתוספת 'אלוני ממרא' אין סיכוי שאת הדרך לתפלת שחרית נעשה עם חשק.

אבל אבינו הראשון נהג אחרת, הוא ישב שם על הפתח והמתין. לא מנעו אותו חום היום, לא מזג האוויר, לא תבערות ולא בלבולים. הוא ידע בבירור שבדיוק כאן, במרכז 'אלוני ממרא', בשיאם של ערפילי הטוב והרע, בעיצומה של תבערת היצר, בתוך החולשה והכאב, כאן נמצא השם.

נכון, אינני מסוגל עדיין לראות אותו בבירור. אדרבה, המציאות צועקת באוזני את ההיפך. אבל את 'פתח האוהל', את ההמתנה על פתח אהל הקדושה לעולם לא אטוש. בזמנים כאלה, של המתנה וצפייה, ניתן לאחוז בעצה המופלאה של 'איה'. הידיעה והאמונה שהשם כאן, עימי, איתי ואצלי. מכאן שואבים את הכח לצפות. וכשממתינים עוד ועוד, סוף כל סוף זה קורה 'וירא אליו השם'.

אין צורך לעמוד ולתהות מה אלמד וכמה. לא כמות הדפים, לאו דווקא מספר השעות. היהדות כולה מרוכזת בברכת 'שהכל' אחד, בכמה שורות של תורה. הלב שבתוך הדברים, ההתלהבות והעניין, שם נמצא השם, ולזה הוא מצפה.

0 תגובות

השאירו תגובה

Want to join the discussion?
Feel free to contribute!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *