Male hand holding a Sword coming out of a foggy lake

איך ללחום עם החרב

"ומי שזכה לחרב הזה, צריך לידע איך ללחום עם החרב שלא יטה אותה לימין או לשמאל" [ועיין באריכות בליקוטי הלכות נחלות ד']

אחי היקר! פעמים שאדם מתפלל על דבר מסויים, ואחר איזה זמן הוא רואה שתפילותיו התקבלו, והישועה נראית כבר קרוב מתמיד, או שכבר היתה ישועה חלקית, ולכאורה היה מתאים שבמצב כזה הוא מתחזק יותר לצעוק לה', מאחר שרואה שתפילותיו אינם הולכים לריק, אך במקום זה הוא נחלש ומפסיק להתפלל. ואם בהתחלה היה קשה לו התפילה מחמת שלא האמין שה' יכול לעזור לו, או שלא האמין שה' שומע לו, הרי שעכשיו ההסתרה התגברה עליו בצורה הפוכה, הוא מפסיק להתפלל דווקא מרוב שמאמין שה' הוא טוב ורחמן וכבר לא צריך תפילות. ודבר זה מאוד מעניין איך שאדם יכול לקפוץ בין שני מצבים שונים. כשרע לו, הוא בוכה ומתלונן ומתייאש ואינו מאמין בכח התפילה, וכשטוב לו קצת או שנראה לו שהולך להיות טוב, הוא נכנס לסוג של אמונה גבוהה כאילו הכל רק רחמים וה' רואה הכל ורוצה רק לעזור, וממילא אין צורך להתפלל. ואין אלו שני הרגשות סותרות שעולות סתם כך בלב, אלא יש שני קליפות עיקריות שמבלבלות את לב האדם. ה' נתן להם רשות לבלבל ולהסתיר. קליפה אחת לבלבל ולהסתיר את מציאות ה' שאין למי להתפלל. וקליפה אחת שלא מסתירה את ה', אדרבא היא מאמינה מאוד ברחמי ה', אבל היא מאבדת את הקשר האישי עם ה', וזה דווקא על ידי שנותנת לו להאמין שהכל טוב, וה' רואה ושומע ואין צורך בהפצרות ודיבורים ושיחות עם ה'. כי צריך לדעת שעיקר הרצון של ה' בבריאת העולם הוא להיות מלך, ועיקר המלוכה שלו נעשית על ידי שאנו מלמטה מכירים אותו, לא רק באופן שאו משבחים ומפארים אותו, אלא בעיקר על ידי שאנו יודעים בזמן מצוקה לפנות אליו אישית ולא לחכמות הטבע. ההכנעה הזו שאנו באים אליו בצורה שאם הוא לא מושיע אותנו, אין לנו דרך ופתרון אחר, זה עיקר המלוכה שלו, ולכן כה נצרך ענין התפילה. וכמו שמובא בזוה"ק שתפילת העני היא המתקבלת ביותר, כי אהובה ורצויה לפניו יתברך. ומשום כך שווה לפעמים ליצר הרע להכניס לנו הרגשות נפלאות של אמונה, העיקר שלא נעמוד לפניו בהכנעה ושברון לב שימשיך לעזור ולסייע. היות ואנו נמצאים תמיד בין שני מצבים אלו, פעם אנו בצער וחלישות הדעת, הרגשה של ריחוק וכפירה, ופעם אנו במצב של רק שבח והודיה, בלי המקום בלב של ההכנעה והבקשה, לכן קבעו לנו חז"ל שסדר התפילה מורכב משבחו של מקום ושאלת צרכיו. בצורה כזו שהבקשה משולבת עם שבח הבורא, על ידי זה אנו מכניעים את הכפירות שאומרות לנו שהכל טבע ואין למי להתפלל ח"ו, ומצד שני בזה שאנו מבקשים בקשות ועומדים בהכנעה מלפניו כעני בפתח על ידי זה אנו מבטלים הקליפה שרוצה לאבד לנו את הקשר האישי עם ה'. ולכן אחי, ראה לסגל לעצמך את שני הדרכים האלו בתפילה, לשלבם יחד, ואז תמצא דרך נפלאה של קרבת ה' בתוך התפילה. כי אם תרבה יותר מדי בבקשות ללא שתתבל את הבקשות עם הרבה שבח הבורא, תוכל ליפול לכל מיני הרגשות של חלישות הדעת ועצבות ודחיקת השעה, ותוכל לאבד לגמרי את האמונה בו יתברך. מה שאין כן אם רק תשיר ותזמר לה', לא תזכה לטעום את ההרגשה הנפלאה של קשר אישי עם ה', שזה רק כאשר אתה עומד ומתחנן על נפשך מתוך הכנעה שרק הוא בלבדו יכול ורוצה להושיע אותך. לכן תמצא את דרך האמצע בו אתה משלבם יחד באותה תפילה, ואז תוכל לראות שהקשר שלך עם ה' והאמונה בו, מתחזקת עשרת מונים, כי מצד אחד השבחים יחזקו לך את האמונה בטוב ה', ומאידך לא תאבד את הקשר האישי והקרוב, האמונה ברחמים הגדולים של ה' שעומד ומאזין לך, מתוך שפלותך. *** ישנם כאלו שעשו לעצמם סדר בהתבודדות שמתחילה משבחים את ה' קצת, ואז שופכים בקשות. ואכן כך סדרו לנו חז"ל את התפילה שמתחילה מסדרים שבח הבורא בשלש ברכות ראשונות, ואחר כך מבקשים הבקשות. אבל אם תתבונן תראה שמדובר כאן במשהו הרבה יותר פנימי, כי גם הבקשות עצמם שזורים ומשולבים עם הרבה שבח הבורא. ו ק ח לדוגמא ברכת רפאנו: מתחילה צועק ומבקש 'רפאינו ה' ונרפא, הושיענו ונוושעה'. ומיד הולך ומזכיר בשבחו של מקום למה מבקש רק מה' ולא בוטח ברופאים 'כי תהלתנו אתה', ולכן חוזר ומתחנן 'והעלה ארוכה ומרפא…' ותיכף חוזר שוב לשבח 'כי א-ל מלך רופא נאמן ורחמן אתה…'. אחי, מה אומר לך, תנסה לדבר עם ה' באופן כזה, בו אתה מבקש צרכיך תוך כדי שאתה משלב ממש בתוך הבקשות, דיבורים של שבח והודיה והזכרת גדולתו וגבורתו. ואז תמצא פתאום טעם חדש בקרבת ה', כי עיקר מטרת התפילה לבנות קשר אישי ועמוק עם ה'.

טעמו וראו כי טוב ה'! חזק ואמץ

0 תגובות

השאירו תגובה

Want to join the discussion?
Feel free to contribute!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *