396

איך זוכים לעורר את הלב בימי בין המצרים להרגיש חסרון הבית המקדש ולהתאבל עליו?

א] משום מה ישנה תפיסה בעולם, כאילו צריך להיות בדרגא גדולה בשביל להתאבל על החורבן, אך ההיפך הוא הנכון, כי המציאות היא, שכולם כבר ממילא מתאבלים, כל בני העולם, חיים באבל ובתלונות, טרוניות על החיים שלהם, צער ועגמת נפש וכו'. אלא הטעות היא שהם בוכים לעצמם, לא יודעים שאפשר להפנות את האבילות כלפי השי"ת, להתאבל ולקונן לפניו, לא לבכות סתם ללא תועלת.

האבל הוא לא הוראה שאומרים לו תתכנס לעצמך ותבכה. אלא הוא סוג של עת רצון מיוחד שמתעורר בימים אלו, בהם אפשר לפעול גאולה, אם מאמינים שהשכינה יושבת עמנו יחד על כסא האבלים, ואנו בוכים אליו…

וכמו בשעה שיש צער ומלחמות וכו', יש שמנסים לעורר לערוך עצרות תפילה ואמירת תהילים וכדו', על ידי שמתארים את גודל הצרה בו אנו נמצאים. אבל בפועל זה כמעט לא פועל להזיז את האדם לשפר מעשיו ולהתעורר לתפילה, שהרי הוא כבר יודע מעצמו את גודל הצרה, אין מה לעורר ולתאר זאת, אדרבא, המציאות רק שוברת אותו, ואינו יודע מה אפשר לתרום למערכה.

הדרך הטובה לעורר לתפילה ולתשובה, היא רק על ידי שמכניסים באדם אמונה, איך כל תפילה פועלת, ואיך כל פרק תהילים עולה למעלה לרצון להציל עוד נפש מישראל וכו', וזה מצמצם ונותן כלי לאדם להתמודד מול הצרה הגדולה, כאשר יודע מה הוא יכול לעשות למעשה.

כמו כן בענין הגלות, אין מה להוסיף בתיאורי הצער שעובר על ישראל בגלות ברוחניות ובגשמיות.

הדרך לעורר את ענין בין המצרים, הוא על ידי שנתעורר להבין מה קורה בשמים כשיהודי מתאבל. כי כל מציאות הגלות הוא, שיש צער גדול לשכינה שאין מחפשים אותה, וזה מה שגורם כאן למטה צער ר"ל, אבל כשיהודי מרים עיניים, מבקש על בנין בית המקדש, מתאבל על השכינה, על עם ישראל וכו', תיכף ומיד מתמתקים הדינים, השכינה רואה שרוצים אותה, וכביכול מפסיקה לבכות, ומשפיעה ישועות שגם אנו נפסיק לבכות…

יש לחזק את האמונה, שכל אנחה שיהודי מתאנח על הגלות, פועל למעלה, מעורר רחמים גדולים, ומקרב את השכינה אליו. זה לא סתם שאומרים לו תבכה, כמו שבוכים על מת, שהוא בכיה ללא תקווה ואפשרות לתקן את המצב…

ב] אך גם לאחר שמתעוררים להבין איך האבילות מעוררת עת רצון למעלה, עדיין עיקר הסיבה שאין התעוררות הלב להתאבל על החורבן הוא לא מחמת שלא מרגישים את החסר, אלא מחמת הייאוש, שלא מאמינים שבאמת הולך להיות גאולה שלמה, והולך להיות מציאות חיים אחרת לגמרי.

נמצא אם כן, שבכדי לעורר את הלב להתאבל על החורבן, הוא לא רק בקריאת סיפורי החורבן, אלא בעיקר על ידי התעוררות התקווה, על ידי לימוד מדרשים וחז"ל על הגאולה העתידה לבוא, על ידי לימוד ספרי חסידות שמבארים מה המשמעות הפנימית של הגאולה, ואיך הוא שייך לכל אחד.

והעיקר מכל הלימוד הוא האמונה שכל מה שאנו לומדים יכול לקרות בכל יום – 'ואף על פי שיתמהמה עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא…'. ואף אם נדמה לפי כל הסיכויים וההגיון הבריא שאנו רחוקים מכל זה, הרי כבר אמרו חז"ל שמשיח בא בהיסח הדעת, וכמו שר' נתן אמר, שאדם יסובב ראשו ופתאום יראה את המשיח, ברגע הכי לא מוכן…

ג] סיבה נוספת לקושי להתעורר להתאבל הוא, שגם אחרי שאדם כבר מאמין בגאולה, ויוצא מהיאוש, ומתחיל להרגיש את צער הגלות של עם ישראל בכלליות ובפרטיות, עדיין הוא לא מוצא כלים איך להכיל את הצער, ואינו יודע מה לעשות עם תחושת האבל למעשה, לכן מנסה להסיח דעת ולהיות כבר אחרי ג' השבועות.

כדאי לצמצם למעשה זמן מועט במשך היום לשבת ולהתמקד באבל, וכך יהיה קל יותר להזדהות עם האבל, ולא רק להסתובב בתשעת הימים מתוך תחושה כללית שהם ימי דין, וצריך להתאבל, ואסור להתרחץ וכו' בלי לדעת מה לעשות עם זה בפועל…

האריז"ל תיקן להתאבל בבין המצרים כחצי שעה בצהרי היום. אפשר על ידי אמירת תיקון חצות, ואפשר על ידי שיחה עם השי"ת, פשוט, להתאבל על המצב, לאו דווקא בצורה של תפילה ובקשה, גם אל חובה לבכות בדמעות וכו', אלא בפשטות, לספר לה' על המצב של קושי הגלות

ד] יש לזכור מה שרביז"ל דיבר עמנו הרבה, שעיקר האבל על הבית המקדש, על החורבן הפרטי, על הריחוק מהשי"ת. ועל כך שיש תרופות אצל הצדיקים, ולמה אני נמצא במצב כזה שהכל נעלם ממני, בלי להרגיש אורם…

וכאמור, כל האבלות הכללית והפרטית, מתוך אמונה שכל מילה כזו, פועל משהו למעלה, זה לא סתם….

1 תגובה
  1. יאיר מאזוז
    יאיר מאזוז says:

    המאמר פותח שער חדש בעבודת בין המצרים
    נ.ב. שאלה למערכת. למה לא מוציאים קונטרס או משהו כזה על בין המצרים?

    הגב

השאירו תגובה

Want to join the discussion?
Feel free to contribute!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *